עולם אחר ושונה.

אני ואחי אדוארד, שכבנו על מיטת הורינו, וקראנו ספרים.
אדוארד קרא בעיון רב, ואני רפרפתי. לא התעניינתי בספר, למען האמת
רציתי שאחותנו תחזור מן קטיפת הפירות, אני מפחד שתאבד לה ביער, אני רוצה אותה איתי.
אימי דברה עם אבי על הבחירות לראשות העיירה שלנו, והציע לו כמה דברים.
אבי, היה פוליטיקאי מסור לעבודתו, ואימי הייתה אופת העיירה. כולם חיבבו אותם, ואפילו אני.
לפתע נשמעה נקישה על הדלת, רצתי לעבר הדלת, והסתכלתי מי נקש. הייתה זו אחותי, ומיהרתי לפתוח לה את הדלת.
"וונדי, סוף כל סוף חזרת." צחקתי, והיה הייתה מודאגת. היא לא נראתה שמחה במיוחד, אך היא ניסתה להתנהג כרגיל. היא הניחה את סלסילתה על שולחן העץ, וישבה ליד הוריי.
"פיליפ, חזור בבקשה לחדרך, וונדי רוצה לומר לי דברים בלא נוכחותך."
אמא שלי אמרה, ובאותו רגע, הבנתי שוונדי לחוצה. הרי היא אהבה אותי, ומעולם לא הסתירה מפני דברים.
נכנסתי לחדר, וראיתי שאדוארד השתעמם וגם הוא לא התעניין יותר בספר.
"אדוארד, בוא לכאן!" לחשתי לו, והוא הגיע מיד.