עולם אחר ושונה-פרק 2.

"קרה משהו לוונדי, אני בטוח בזה. כשהיא הגיעה הביתה, היא לא חבקה אותי
ובקשה מאמא, שאלך לחדר." סיפרתי לאדוארד בקצרה על מה שקרה.
"פיליפ, אולי זה משהו שקשור רק לבנות? אולי היא לחוצה בגלל משהו שקשור אישית אליה?, אל תסיק ישר מסקנות, לפעמים תראה את כל הצדדים." אדוארד ענה לי.
גלגלתי את עיניי, אולי פיליפ צודק חשבתי לעצמי. אך לא יכול להיות, אני האח הקטן ואהוב שלה, היא הייתה יכולה לומר לי את זה. חשבתי שוב ושוב, ואז וונדי נכנסה לחדר.
"בואו הנה בנים." היא אמרה בקולה הרך. היא כמעט בכתה, ניצוצות דמעה נראו בעיניה. היא חבקה אותנו בחוזקה. ידעתי שקרה משהו. היא כמעט ומעולם לא חבקה אותנו כך, רק באירועים משפחתיים.
"פיליפ ואדוארד, אני אספר לכם הכל, רק בבקשה אל תקטעו אותי. תנו לי להסביר את הכל." היא גמגמה, ואז דמעותיה ירדו על פניה.
"אני עוזבת את הבית, כיוון שאני מתחתנת עם דיוויד, ואין הוא גר בעיירה שלנו." היא ניסתה להסביר.
שנינו היינו פעורי פה, זה לא יכול להיות. ממש לא נסכים לאיזה דיוויד אחד לקחת לנו את אחותנו.
רצתי לאימי שישבה בסלון, גם היא בוכה.
"אמא, זה נכון?!" שאלתי בתמיהה, ובחשק רב, לקבל תשובה שלילית.
היא הנהנה, ואז הבנתי שזה באמת רציני. אוף, הכל קורה לי עכשיו. עוד כשבוע מתחילים הלימודים,
ואבי לא מפנה לו זמן כדי להיות עם המשפחה. ועכשיו גם אחותי.
וונדי יצאה מהחדר והסתכלה בי. "אני ממש לא רציתי שזה יצא ככה אדוארד, אבל זה מה שיצא. מתנצלת, בבקשה האמן לי." היא התחננה שלא אכעס והיא הגיעה לסף דמעות.
"זה בסדר." אמרתי לה בקול זועף, מה ילד בן 14 יכול לעשות. חשבתי לעצמי.