עוד לא שם

"תנו לי אהבה," אתה רוצה לצעוק עד שהגרון יקרע לך מרוב צרחות, "תנו לי אותה, רק תנו, לא משנה איך, גם אם היא מזוייפת."
ואתה, אתה מצחיק, כי בסוף, אתה אף פעם לא באמת צועק.
אתה לא צועק כי בינינו, אתה פחדן. והמשחק הזה, הוא לא משחק לפחדנים.
זה משחק כזה של קרבה, ואתה לא טוב בזה. אתה לא טוב בלהתקרב, ובטח ובטח לא בלתת לאחרים להתקרב. אז בכל פעם שאתה קצת קרוב, אתה מתחיל עם התירוצים שלך, ואתה מתחיל לשכנע את עצמך למה לא להכנס לזה. כי מה פתאום שתתפשט עכשיו ואז שוב תתלבש? ומה פתאום שתנסה, כשאין לך מושג איך זה יגמר בכלל. ומה פתאום תספר עכשיו על אמא שלך החולה ,או על התסביכים שלך עם הגובה, או על היום ההוא שחזרת לדירה הריקה שלך וירד גשם בחוץ וזה גרם לך להרגיש כל כך בודד ועצוב, שרצית למות.
מה פתאום.
מה פתאום שתספר שלפעמים כבד לך הכל, ובא לך לברוח לאיזה חור, לשכב תחת כיפת השמיים ולהתעורר עם הזריחה או אפילו להעלם.
מה פתאום. מה פתאום.
"אין לי כוח לזה." אתה אומר לי, "אין לי כוח לנסות כל כך ואז לגלות שלא מבינים."
וככה אתה ממשיך, משכנע את עצמך שלא בא לך את זה, למרות שבפנים אתה יודע שאתה סתם פחדן, וסתם לא בא לך להיפגע.
ובא לי להגיד לך להפסיק לברוח מזה, בא לי להגיד לך שאתה סתם עושה עניין, שנכון, זה מכוער כל העסק הזה של הרגשות ושזה אפילו מרגיש לפעמים כמו בור בלי תחתית, אבל בסוף-בסוף, זה דווקא די נחמד.
אבל אני לא אומרת, אני לא אומרת כי אני יודעת שאתה לא שומע, אני יודעת שאתה עוד לא שם.