עוד יום שעובר לא יהפוך את זה לקל יותר

עוד יום עובר, ועוד אחד, ועוד אחד אחריו…
אבל אתה לא עושה כלום במחשבה ש"הזמן יגרום לפצעים להחלים".
אתה משלה את עצמך שהכל בסדר,
אבל אתה מדמם מבפנים.

אתה חושב שזה סתם, קצת כעסים פה ושם,
אבל בעצם הרגש ענק.
אתה פגוע, מאוד, אך שם את כל זה בצד,
ומתעלם מכך שבתוכך מתקיים מאבק.

אך הדקות עוברות, והימים חולפים,
וזה בכלל לא משתפר.
אתה מתחיל להיכנע לרגש שבפנים,
ומבין שעוד יום שעובר לא יהפוך את זה לקל יותר.

אתה לא מוצא לעצמך מקום,
אפילו לא פינה נידחת קטנה.
אתה מרגיש כאילו אתה חי במבוך,
ובכל פעם עושה פנייה שגוייה.

אך הפצעים לא קטֶנים, והכאב משתלט,
ואתה מאבד שליטה.
כל הרגשות שהחבאתה בפנים,
מתפרצים כעת ואוכלים אותך.

והנה רסיסים בכל מקום,
ואתה מדמם, מבפנים, מבחוץ, וזה כואב.
אתה כבר לא אתה, אתה מישהו אחר,
שנוצח על ידי האמת.