עוד יום של רִיק

16.05.2022

08:00
"… יודע מה? תישאר לישון, לא אכפת לי. אני הלכתי" היא צעקה. נראלי. אני לא בטוח. היינו בדיוק באמצע המשחק ורמי עמד לנצח. קמתי בערך בעשר. זה לא שהיה לי מה לעשות, היו לי ים של שיעורי בית ועדיין הייתי צריך למצוא עבודה – מתברר שזה ממש קשה כשלא מחפשים, אני צריך לאכול משהו, אבל פשוט לא היה לי חשק לקום.
הסתובבתי במיטה הגדולה באופן מוגזם שלי בחיפוש אחר הטלפון שלי. הייתי עירום והייתי זקוק למקלחת. זה גרם לי לשנאה עצמית של שניה לפני שנכנסתי לחיים אחרים. גללתי וגללתי. עברתי מאינסטגרם לפייסבוק, וממנו לווצאפ. כשהבנתי שאין לי מה לעשות שם, חזרתי לפייסבוק וקניתי כמה שטויות בתחושת שיחוק. 'איזה דיל נהדר!'. אחרי שקניתי את התכולה הבאה לפח שלי, נזכרתי שאין לי כסף לבזבז ויצאתי. עברתי לאינסטגרם. גם שם לא החזקתי מעמד יותר מעשר דקות. יש גבול כמה אפשר לצפות באותו טרנד המתבצע על ידי בחורה יפה אקראית שאני לא מכיר.
אז נזכרתי שאני צריך לעקוף את כמות הדקות שלי בספוטיפיי משנה שעברה. 'אתם חושבים שחושן האזינה הרבה? חכו שתראו כמה אני האזנתי השנה!', אבל לאף שיר לא היה לי חשק, ודי מיציתי את Numb Little Bug בפעם השביעית האמת, אז שמתי אממ…. איך קוראים לו… אני לא זוכר את השם, איזשהו הסכת. 'אסור לי לבזבז את הזמן על ההאזנה בלבד…' חשבתי רגע לפני שהדלקתי איזה משחק שיעסיק לי את הידיים בזמן שאני מאזין.

12:00
"אני לא מאמין, מה השעה?! פאק, אני חייב להתחיל לעשות שיעורים". הורדתי את השמיכה ונעמדתי. "שיט, שכחתי שאני צריך להתקלח" נגעלתי מעצמי שוב.

12:30
"אילו עבודות בכלל נשארו לי לעשות?!" קלטתי שאין לי מושג מה אני צריך לעשות, שוב. עשיתי רשימה של הקורסים בהם נשארו לי משימות ונכנסתי לאחד שיקח לי הכי קצת זמן לעשות. בערך רבע שעה. התחלתי לקרוא את המשימה, אבל אז הרטט התחיל. לקחתי את הטלפון בחטף, אבל לא הצלחתי להבין מה הייתה ההתראה. הסתכלתי על כל ההודעות שהטלפון שלי שלח לי וניסיתי להבין מה מהם הוא האחרון. לבסוף התייאשתי, אבל כבר הייתי בטלפון, אז נכנסתי לווצאפ לראות מה חדש. נכנסתי לקבוצה וניסיתי להתעדכן בשיחה הנוכחית. ניסיתי להצטרף, אבל לא ממש הצלחתי. יותר מדי אנשים, שלא לדבר על כך שלפחות את חצי ממי ששותף לשיחה הנוכחית אני לא מכיר. נכנסתי לשיחה של רונה, נקרא לאחרונה: 02.05.2022, 16:37. הנהנתי לעצמי והפעלתי Numb Little Bug. נכנסתי לשיחה עם דניאל, אבל לא ממש היה לי מה לכתוב לו. נכנסתי לשיחה עם אורי והסתכלתי על הסמיילי המתנצל לצד הסבר לגבי העומס שיש לו לקראת הפסיכומטרי ושהוא לא יוכל להיפגש מאתמול.
יצאתי מהווצאפ ונכנסתי לעוד משחק של Call of duty.

13:46
כלכך התעצבנתי שהיא שוב התקשרה באמצע משחק. 'כל פעם אני מפסיד בגללה – מעניין מה היא צריכה ממני עכשיו'.
"היי, מה קורה?".
"בסדר, מה איתך?".
"ברוך ה', אתה זוכר שצריך להוציא את דוד, נכון".
"כןכן, אני זוכר".
"יופי, תודה".
"בשמחה, ביי". ניתקתי. 'כדאי שאני אצא אליו כבר להביא אותו, שלא יאכל לי את הראש שאיחרתי לו'.

17:00
"יאללה, ביי". טרקתי מאחוריי את הדלת וחיפשתי את האוזניות בתיק. כשלא מצאתי אותם, חזרתי לבית של אחותי כדי לבדוק האם שכחתי אותה אצלה. 'שוב שכחתי אותם בבית. מה אני עושה עכשיו, הולך ככה בשקט חצי שעה?'. החלטתי להתקשר לאמא שלי והתחלתי לספר לה משהו מצחיק שדוד עשה, אבל אחרי חצי דקה היא אמרה, "אממ, אני בדיוק באמצע משהו, אולי תספר לי כשתגיע?".. התקשרתי לאחי, אבל הוא לא ענה. ניסיתי עוד שני אנשים, אבל אחד לא ענה, והשני כתב לי שאין לו קליטה. שמרתי את מתן לסוף, לא רציתי לאכול לו את הראש שוב, אבל הייתי די נואש. ברגע שחייגתי שמעתי שהוא בממתינה, אז ניתקתי מיד. 'לצד הלימודים ומיכל, הדבר האחרון צריך שאחפור לו עכשיו'.
"היי, חיפשתי אותי"? ההודעה לא איחרה לבוא. הסתכלתי על הטלפון בחיוך ועניתי לו שהסתדרתי. כאילו בתזמון, נשלחה הודעה נוספת. מהמכללה. הגיעו ציונים למבחן באנגלית.

17:30
חיכיתי נורא לציונים הללו. המבחן הראשון הסמסטר שהצלחתי לשבת ללמוד אליו כמו שצריך. 'מעניין אותי אם הצלחתי לעקוף את ה-95'. הדף סופסוף נטען והציג בפניו 61. החזקתי את הראש שלי וניסיתי להרגיע את עצמי במחשבה שזה לפחות לא מינימום 70 לעובר.
סגרתי את המחשב ופתחתי את "סדרות". רִפרפתי ורִפרפתי, אבל לא מצאתי שום תוכנית שאני יכול לצפות בה. הדלקתי את הטלפון שוב והתחלתי להרגיש דאון. נכנסתי לווצאפ ו"ניקיתי" סטטוסים. לפתע נתקלתי בסטטוס של רם עם כל הקבוצה, למעט רונית, בבר החדש שפתחתו חודש שעבר.
"באמת? חחח בשעה כזאת?! מה יהיה הסוף איתך?" כתבתי לו.
"סתום, זה נראלך מעכשיו? זה מאתמול בלילה".
"הוו, לא היית אתמול בעבודה?".
"כן, אבל הבחור החדש התחנן בפניי שאתן לו את המשמרת שלי ואתה יודע איך אח שלך, מפנק מטבעו! כשכתבתי בקבוצה שאני פנוי, אורי שלח לי הודעה ולהציע ללכת לבר. הוא אמר שכבר מלא זמן הוא מת ללכת לשם. דניאל היה איתו והוא בדיוק היה בטלפון עם דליה וממפה לשם יצא שהלכנו גדוד. חחח אתה יודע איך זה, ספנטני".
"חחח כןכן, איזה יופי. איזה כיף שנהנתם, מה אתה אומר על המקום החדש?". שכחתי מהשיחה שלו, כי דחיתי אותה בהתחלה, ואז הקבוצות הורידו אותה נמוך מדי. נכנסתי לסטטוס שוב והבטתי בתמונות שם כמה דקות. גירדתי את העיניים שלי, זרקתי את הטלפון הצידה וחזרתי לציד תוכן הצפייה שלי.

06:36
לא העברתי את מנגינת הסיום של קומי. אחרי כמה דקות קלטתי ששקט מדי והפעלתי Numb Little Bug שוב. לפתע זה התפרץ, בכיתי עד שנרדמתי.

13:52
הפעם לא שמעתי אותה קוראת לי. הסתכלתי בשעון, נזכרתי שיש לי עבודה לעשות, נזכרתי שאני צריך לחפש עבודה, נזכרתי שאני צריך להוציא את דוד, נזכרתי שעדיין לא אכלתי – הסתובבתי וחזרתי לישון.