עוד יום רגיל (gloomy)

השמש זרחה כרגיל, לא שהיה לה משהו יותר מעניין לעשות. לפעמים היו ימים שקיוויתי שסוף העולם יגיע ואני איעלם ביחד עם כולם, ולא סתם בגלל שיגעון של גיל ההתבגרות, 'שונאים אותי, אני חותכת לעולם הבא שבעים שנה מראש, יאללה ביי.'
אפשר להגיד ש21.12.12 אכזב יותר מילד מופרע וחסר קשב שבמהלך יותר משבע שנים המורות מעודדות את הוריו ומספרות שיש לו פוטנציאל. והן מאמינות בו, כמו שאתאיסטים מאמינים באלוהים.
בקיצור, אכזבה מלאה, כישלון מוחלט.
קמתי שעה וקצת אחרי שהיא זרחה. שעה וארבעים אחרי זריחתה מרחתי את האודם האדום וסידרתי את השער כך שהגלח המושפע והמורד בסמכויות שלי יתבלט החוצה.
הרחוב היה סואן והמכוניות עברו משני הצדדים הלוך חזור ושוב, למקום מבוקשם או בריחתם.
איכשהו הצלחתי לעבור את הכביש ולגשש את דרכי אל המאפייה, שבעבר הייתי בורחת ממנה כמו מאש. בסופו של דבר הגעתי לנקודה שפשוט לא אכפת לי, כמו בכול הדברים. מצדי שאני אשמין כמה שאפשר, כל עוד אוכל לקום מהכיסא ולנשום עצמאית.
חוץ ממני הייתה במאפיה אימא כבת 20 וקצת עם עגלת תינוק ובתוכה תינוק כבן שנה. רק לפני שלושים ושבע דקות כל מה שהיא רצתה זה שהוא ישתוק. שמה לו דורה, נתנה לו את המוצץ שלו, סיפרה לו כמה שאבא שלו רודף שמלות חמור, ובן אלף נשים שעובדות במקצוע הכי עתיק בעולם.
אבל עכשיו היא הייתה סתם אישה עם שיער שחור ארוך ומסורבל ועגלה עם תינוק מנמנם. ואני בהיתי בה כמה שניות עד שהלכתי לעבר בורקסים בטעם פיצה. להם סוגדת, מעריצה, מהללת עד סוף חיי.
אחרי כמה דקות שמתי את הבורקסים הטריים על המשקל בקופה. שושנה המוכרת הייתה אולי האדם היחיד שהיה יותר ממורמר ממני בעולם הזה.
אם היו מורידים לה את התסרוקת המזעזעת שלה ,25 קילו, ו15 שנים, היא הייתה יכולה להיות חיקוי לא רע של בר רפאלי. אם היא הייתה שומרת מרחק מבעלה המכה ולא חוזרת על ארבע אחרי חודש, היו נעלמים ממנה הסימנים הכחולים, אותם ניסתה להסתיר מתחת לבגדים.
"7 שקל," אמרה ביובש.
שילמתי לה והאימא הצעירה ניגשה אחרי אל הקופה. יצאתי החוצה וחיכיתי שגם היא ותינוקה יצאו, לא יודעת למה. התחלתי לטחון תוך כדי והבטתי לצדדים, עשיתי את עצמי כאילו מחכה לחברה. אם כבר מזכירים חברות, הן לא רבות. הן ממש אחת אם לומר את האמת, הלוואי והיו יותר אך אני לא בן אדם חברותי.
האימא יצאה והלכה לכיוון מכונית אדומה. כן, אדומה, עוד סיבה לחשוב שהייתה אדם נוראי. מכול הצבעים היא בחרה באדום, למה שמישהו יעשה דבר כזה?!
היא שמה את התינוק במושב המיועד לו, סגרה את הדלת, די בעדינות. והלכה לכיוון המושב שלה. רגע לפני שהיא נכנסה לאוטו מבטינו הצטלבו ברגע מביך, ואני מיד הבטתי הצידה לראות אם החברה הדמיונית שלי כבר הגיעה, דוחפת לפה עוד בורקס.
אחרי שהיא סגרה את הדלת בצד שלה, הבטתי שוב פעם אל המכונית. האימא הביטה על עצמה במראה הקדמית של האוטו והסתובבה לסדר לתינוק את השמיכה שלו, ולבדוק אם הוא חגור היטב. טוב, אולי אחרי הכל היא לא אדם כזה נורא, אולי זה רק הדמיון שלי.
קשים הם חייה של סופרת חובבנית וממורמרת, קשים ומלאים בדמיונות הזויים.
המשכתי את דרכי אל בית ספר שנמצא שני כבישים אחרי המאפייה. הפקקים של היום הראשון היו עדיין בשיאם, וחיי היו עדיין בסיכון לאורך כול שני הכבישים שנאלצתי לעבור.
בשער עמד יוסי השומר, הוא אמר לי בוקר טוב. הוא היה נחמד, שמחתי שלא החליפו אותו. החזרתי לו בוקר טוב, למרות ההרגשה שלי כלפי העולם והמראה המתריס, אני יכולה להיות לפעמים בן אדם די נחמד.
אחר כך נכנסתי לכיתה, בידיעה שאילו עשרים חודשים אחרונים. אחרי זה יבוא הצבא, עוד לימודים, והחיים האמתיים, שמרגישים כמו מפלצת שגדלה באופק יותר ויותר עם כל יום שעובר.
ואני פה, באמצע, מתעוררת לעוד יום חדש, להמשך המרתון שלי עם הזמן, שרק שנינו מתחרים בו. בזמן שהוא דופק את הספרינט של החיים שלו, אני 'מנסה לתפוס את הרגע' וללכת כמה שיותר לאט לקו הסיום, אל עבר שלט שיש לעבור כדי לנצח כשהמילה 'מוות' מתנוססת עליו בכל צבעי הקשת. הזמן מנצח אותי ועובר את קו הסיום, כשאני עוד מאחורה, עם כל החוויות שלא הספקתי לעבור, עם המילים שלא הספקתי להגיד, עם כל הרצונות שהלכו לתהום.
ואולי לא, אולי אני בעצם היחידה במרתון הזה. והזמן עומד שם, מאחורי השלט, שותה כוסית לחיים ומראה לי אצבע שלישית, בניסיון לסמן לי שהתחרות בינינו הייתה מכורה ואני הפסדתי מראש. אי אפשר להתחרות בזמן.
אולי רק לנסות לזרום אתו, ולהשלות את עצמך בתחושה של מיצוי.
בינתיים אני חיה.
ממציאה סיפורים חסרי משמעות כדי שלא יהיה משעמם.