עד קצה ה… ובחזרה

פרק – בדידות

אני מרגישה בודדה כל הזמן, אולי זה סעיף נפשי ואולי זאת המציאות האומללה.
אם אני זוכרת נכון אלוויס פעם אמר שהוא מוקף אנשים אבל הוא עדיין מרגיש בודד – ואני יודעת על מה הוא מדבר.

לאורך השנים תמיד היתה לי חברה או שניים במקרה הטוב. אף פעם לא הייתי מקובלת בבית הספר, תמיד הייתי שונה אולי בגלל שתמיד הלכתי עם האף למטה במקום למעלה וזה פשוט הרחיק את כולם.

אני מחוברת לעצב גם בדברים שיש בהם שמחה אולי זה עוד סעיף נפשי להיות תמיד עצובה, אולי זאת מחלה? ואולי בפשטות ככה אני בנויה בלי שום סיבה מיוחדת.

תמיד הייתי רגישה, מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד חוויתי דברים בעוצמות שונות מאוד מאנשים אחרים. פעם קראתי משפט בספר והוא נחקק לי בזיכרון עד היום:
"אם בעל עין אחת יכול להרגיש מאוד בודד בממלכה של עיוורים".

אף אחד לא מצליל להבין את הדברים שאני רואה, אף אחד לא מאמין או קולט את עוצמת החוויות הרגשיות שאני עוברת משניה לשניה.
התוצאה שמתקבלת בשטח היא שאנשים מסביבי כדי להצדיק את העיוורון שלהם (במקום לפתוח עין אחת לפחות) מתרגמים אותי בשפתם ל-"פיצול אישיות", "היסטרית".
אני לא מאחלת לאף אחד אחד את ההרגשה הקשה הזו "בדידות".
אני יודעת שאני לא יכולה לדבר על רגשותיי או על השקפת עולמי כי אנשים מסביבי רבים ככל שיהיו פשוט מבינים דברים שונים מאוד מהדברים המפורשים שאני אומרת.

לפעמים הבדידות הזאת יוצרת לבד, וזה עוד אחד מהפרנויות הקשות שיש לי, אני לא מסוגלת לחיות לבד (למרות שבשטח זה מה שקורה תמיד והמחיר כבר נקבע מראש) הלבד הזה הוא העונש שלי, המוות שלי אני משתגעת רק מלשמוע את המחשבות של עצמי בלי קול נוסף שעונה לי בחזרה ברמה שלי.

בשנה האחרונה בגלל הרבה אירועים יצא להיות ממש בודדה "לבד" ואני יודעת שבאופנים מסויימים משהו נאבד בפנים שם אצלי רק במחוץ הכל נראה תקין ומכובד גם אם באופן מלאכותי כדורים נגד חרדה, אלכוהול מונעים ממני ליפול כלפי חוץ. יוצרים קיר זכוכית בתוך עצמי שנותן לי לראות את הרגשות הקשים ולא להבלע על ידם זו ההגנה היחידה שלי כדי לא ליפול.

אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי ממש בכי כדי להתנקות, אני אטומה מבפנים הכל מצטבר ונשלט בקפדנות וזה מרגיש כמו הר געש שעומד להתפוצץ.

ניסיתי להיות אמיצה אמרתי לעצמי "את לבד, זאת המציאות שלך תתמודדי עם זה במקום לברוח מזה, קחי נשימה עמוקה ותעברי את זה ואז תפסיקי לפחד מזה".
אני חייבת לומר שאני חיה את זה – חוטפת את זה ישר בפנים את הסיוט הכי גדול שלי ולא רק שהוא לא מאיים עלי – הוא כבר בלע אותי. אני נאחזת היום חזק פרט לכדורי נגד החרדה שלי בחתולים שלי, הנוכחות שלהם דורשת ממני אחריות כזו או אחרת אני מרגישה שהם מצילים את הנפש שלי.

אני עובדת עם ומול אנשים – אני מוקפת משפחה וחברות ולא משנה איך אני אתרגם את זה – אני מרגישה בודדה.

זה לא שאנשים לא מקשיבים לי, זה לא שלא מדברים איתי אבל באמת בלבד שלם בלי פוזה בלי אשמה – אני מרגישה שאני מדברת שפה אחת והם שומעים שפה אחרת ואין מפגש ביני לבינם.
העומס הנפשי שזה גורם לי מצייר לי סוף שאותו לא ארצה לתאר.

אולי אני משעממת? כל מה שמניע אותי הם פחדים, דכאונות תשוקות אפלות ואסורות אבל זה בדיוק מי שאני ואת זה אנשים לא מצליחים לראות ולהבין כי זה חורג מהמסגרת שלהם .

אני מרגישה בודדה כל הזמן אולי זה סעיף נפשי ואולי זה כל מה שאני יודעת להיות בסופו של דבר ויום?

חנה