עדינות

היום אנשים היו עדינים איתי ואני איתם. מחוות קטנות, טיפות לבנות של קרם ידיים בריח פרחים ושלושה אוכמניות (טריות ממש) מקופסאת הפלסטיק של טל.
בשיעור קראתי שיר שאמר כך:
'חֲצָאֵי צְבָעִים, חֲצָאֵי קוֹלוֹת, 
לֹא צָרִיךְ לִשְׁאֹל, לֹא צָרִיךְ לַעֲנוֹת 
הַבֵּט, הַקְשֵׁב'
והקשבתי (אני תמיד מקשיב)-
בלחמניה היו גרעיני חמנייה קטנים שנקשו לי על השיניים, האודם של העגבניה והירוק של המלפפון היו כמו חג מולד קטן ונזכרתי במוכרת אומרת לי בחיוך: 'סליחה. חסר שקל'
'מה?'
'חסר לך שקל. לשלם…'
'אה, סליחה' גמגמתי וגיששתי בכיסים מתנצל ושולה אחד נוצץ
'זה בסדר' המוכרת חייכה אלי בנועם, הקמטים סביב עיניה יוצרים קרני שמש.
היא עדינה איתי.
היום עדין. כאילו הלכנו על קצות אצבעות, כאילו לחשנו ליד עריסות. העלים מסתחררים כמו בלרינות והספרים מלאי חן.
אחד אמר: 'קליאו אוהבת לצלול, היא אומרת שזה קצת כמו לעוף'
שני אמר: 'על ידי ריכוזו של האור תולש האומן כביכול חלקים אחדים של הדמות- או של דמויות אחדות-ואילו את השאר משאיר הוא באפלולית'
מצאתי עדנה, היה כאן שקט.
אבל רגע- מתי עוד תבוא הסערה?