עגבניות ומלפפונים

זה בגלל שאני לא יודע מה מצפים ממני. יכולתי להיות הכול, הכול, אבל אני לא יודע מה רוצים שאהיה. תהיה פשוט אתה, מה הבעיה? הכי טוב להיות עצמך. לא, זה לא טוב, כי אף-אחד לא אוהב אותי בתור עצמי. אני צריך להיות משהו אחר, משהו שאנשים אוהבים, אבל אני לא יודע מה הם אוהבים. זה נורא מבלבל. אם אני אדום, אומרים לי למה אתה לא ירוק. אז אני מיד הופך לירוק, ואז אומרים לי אחרים למה אתה לא אדום. אז אני באמצע כתום וכולם שונאים אותי. אולי כדאי להיות בלי צבע, שקוף. שקופים הם אנשים מתים, אתה רוצה להיות מת בעודך בחיים? לא משנה מה ואיך תעשה, למישהו תמיד יהיה מה להגיד. אתה לא יכול למצוא חן בעיניי כולם, וגם בעיניי אלה שאתה כן מוצא חן – אתה לא יכול למצוא חן כל הזמן. אין מה לעשות, אתה מלפפון וזהו. אז למה העגבנייה שונאת אותי? כי אמרת שאתה שונא עגבניות. אני לא שונא עגבניות, אני פשוט נתתי קונטרה לתחושות. מה זה אומר, שהן אמרו ככה, אז החזרתי להן. כן, זה יפה מאוד, רק שלא הן ולא אתה התכוונתם. כי עגבניות אוהבות מלפפונים ומלפפונים אוהבים עגבניות. וזה לא משנה כמה הם ישמיצו זה את זה. בואו נהיה מאוחדים, אה? נאהב אחד את השני. מה אתה אומר? אבל העגבניות לפעמים כל-כך מכעיסות אותי, ולפעמים הן פוגעות בי. זה לא יפה לפגוע, עגבניות רעות. משתמשות בעסיסיות שלהן כדי לייבש את המלפפונים. אבל רק הן נפגעות מזה, כי המלפפונים לא עושים איתן סלט. וזה חבל, כי גם המלפפונים וגם העגבניות רוצים להיות ביחד סלט. זה חבל מאוד, ומאוד ילדותי. כמו ילד שמושך בצמא של ילדה שהוא אוהב, או ילדה שמציקה לילד שהיא אוהבת. אבל אנחנו כבר מבוגרים ואנחנו יודעים טוב יותר, וכולנו רוצים להיות סלט בצלחתו של האל. אחרי הכול מי ישים בנו מלח, לימון ופלפל? לכן תודי שאת אוהבת אותו. תודה שאתה אוהב אותה. תתפייסו ותהיו סלט, אבל לתמיד. סלט כזה ערבי מעורבב היטב. ואם לא יקצצו לתוככם בצל, אז אין מה להתלונן. ובעצם הכול טעים, עם בצל או בלי.