עבר והווה

שלושה אנשים נכנסים לחנות מפעילים את הפעמון התלוי מעל הדלת . מלבושם יוקרתי, הגבר בחליפת טוקסידו מוקפדת ושתי הנשים בחליפות מהודרות ושיערן אסוף לכדי לתסרוקת מרשימה, וענודות בעדים המנצנצים למרחוק. גם ממקומי מאחורי הדלפק אין לטעות מי הוא הגבר, אמנם בשערותיו נשזרו שערות כסופות ובמצחו נחרצו קמטים אך הליכתו הזקופה והבטוחה חיוכו הקורן עיניו האגוזיות ואישיותו המקרינה כריזמה וביטחון עצמי לא השתנו, אף לא במעט. אייני יודעת מה אני מרגישה לגבי הדמות הנגלית לי לאחר כעשור אך אני דוחקת את רגשותיי ותהיותיי ומתרכזת בלקוחתי. הם חולפים על פני ומתקדמים אל פנים החנות, בוחנים את השמלות, ואני מתוקף תפקדי מתקרבת אליהם ושואלת בקול מתקתק מחביאה היטב את הפאניקה המתחוללת בקרבי האם הם צריכים עזרה, הבחורה שנראית צעירה מבין השלושה בלי מילים אלה רק בתנועת יד מתנשאת מסמנת לי שהם מסתדרים מצוין ואני חוזרת לדלפק, מסננת בלחישה קללה עסיסית, תמיד תיעבתי טיפוסים מתנשאים.
לבסוף השלושה ניגשים אלי, ידיהם גדושות בשמלות מפוארות ובחליפה הדורה, נראה שהדמות המוכרת לא מזהה אותי או לחלופין במכוון משדרת שהוא אינו מכיר אותי. ליבי משתולל בקרבי וכל רצוני הוא להגיד לו דבר מה, להזכיר לו או להטיח בו אשמות אני מבולבלת מידי. פעם הייתי אוהבת אותו בכל נימי נפשי נוכחותו השרתה בי רוגע ושלווה ועכשיו איני יודעת.

*******
השמש נוגעת בהרים כמעט, צובעת את הרקיע בצבעי אש משגעים ורוח סתווית פורעת את שיערי, מזכירה לי שבעוד זמן מה החורף ישוב. כוס הקפה שלי מונחת על גבי השולחן הנמוך שבמרפסת, ופרוסת פאי הפקאן המשובח עדין נח לו מיותם על גבי צלחת בעלת עיטורים . במועד אחר מזמן הייתי זוללת את הפאי המשגע אך לא הפעם, דעתי נתונה לשתי שורות המחברות המונחות לפני. אצבעותיי לוטפות את המחברת שמספר אחד רשום עליה בלורד שחור, בולט מתחקה אחר הקמטים הרבים ומפחדת לפתוח אותה לצרף את האותיות למשפטים שלמים להתעמת עם העבר הגדוש טוב ורע וחוסר וודאות מוחלט. בהחלטיות ובתנועה אחת הדף הראשון של המחברת נפתח, כתב מחובר ומסורבל זועק מבעד לשורות הצפופות.