עבודה שחורה

ברחבי החדר מהדהד השיר 'זכיתי לאהוב' של עברי לידר, חלש, כמעט בלתי נשמע על רקע רעשי המכונות מבחוץ והרדיו שמתנגן בחנות.
הוא עומד "במשרד" שלו, הידוע גם כ- המחסן וניגש אל עמדת העבודה שלו- השיש במטבח הקטן.
לוח קליפסים מונח שם, מחכה לו כמו בכל תחילת יום עבודה, הוא סורק אותו בזריזות, עובר על המשימות היומיות שלו.
"היום פירות יבשים." הוא ממלמל לעצמו, "יום שלישי, אז פירות יבשים."
הוא מהנהן לעצמו, ויחד עם הלוח בידו, הוא לוקח עגלה ויוצא מהמחסן אל אזור הפירות היבשים בחנות, כדי לבדוק מה צריך למלא היום.
בדרך, הוא חולף על פני המראה ביציאה מהמחסן ועוצר להביט בעצמו.
המשקפיים על האף כמעט נופלים לו והוא מסדר אותם. אחר כך, הוא מסרק קצת את השיער שלו שמקדימה כבר נהיה לגמרי לבן.
הוא מיישר את הגב, מותח את החזה קדימה, את הכתפיים אחורה ואז מחליק ידיים על הג'ינס השחור ואחר כך על חולצת העבודה השחורה שלו ומחייך.
"מוכן." הוא קורא כמו חייל המוכן להסתער על הקרב.

הוא בן שלושים וחמש, וכבר שנתיים כאן.

שנתיים שלמות שכל יום הוא מגיע לחנות כדי לארוז פירות יבשים לתוך שקיות.
"עבודה שחורה," הוא אומר כששואלים אותו, "אבל נו, מה לעשות, עבודה זה עבודה."
אין לו בעיה עם זה מסתבר, הוא דווקא טוב בלעשות את אותו הדבר כל יום.
הבעיה שלו היא עם הדבר השני, ההפוך.
שינויים, או בלאגן כמו שהוא קורא לזה.
כשיש בלגן סביבו, הוא שוכח מה הוא צריך לעשות, ואז הוא לא יודע מה לעשות קודם ומה אחר כך, וכשזה קורה החרדה מתחילה לכרסם בו.
לפעמים, אם עובר מספיק זמן עד שמישהו קולט- הוא יכול גם לחטוף התמוטטות עצבים, במקרה כזה רק ישיבה בפינה מרגיעה אותו.
בלאגן מלחיץ אותו.
פעם אחת, תוך כדי שעבד, הוא גילה שחסרים דובדבנים, אדם אחר, היה ממשיך הלאה, אבל לא הוא.
הוא שאל את האחראית עליו מה לעשות, וכשהיא אמרה לו להתקדם לדבר הבא ברשימה הוא התחיל להלחץ. הוא ניסה להסביר לה שהוא לא יכול, כי יש סדר בעבודה.
"אחד אחרי השני," אמר לה, "רק ככה." והחרדה התחילה לאחוז בו.
היא ניסתה להרגיע אותו, והסבירה לו שהכל בסדר, אבל לא עזר כלום ובסופו של דבר הוא ישב כמעט חצי יום בפינה של המחסן עד שנרגע.
גם רעשים של דברים, מפחידים אותו- מכונות, רכבים, מכשירים.
ואנשים, עד היום הוא מפחד מהם, למרות שהיום הוא כבר די יודע איך לתקשר איתם.
ובכל זאת, כאילו היו מחלות מדבקות הוא נמנע מקשר עין איתם.
לא רוצה שמישהו חלילה, יחשוב שהוא מעוניין בשיחה וימשיך לדבר איתו הרבה אחרי שמבחינתו היא נגמרה.
הוא לא אוהב לקשקש יותר מדי, לא ולא, הוא מעדיף את הפלייליסט שלו שמתנגן על פני קולות אנשים, ואת המחסן על פני החנות הגדולה.
הוא מעדיף לבד, על פני אנשים.

הוא מזמם עכשיו עם המוזיקה שלו, מרוקן ארז אחרי ארגז.
"כיף פה, כיף פה." הוא אומר לעצמו, מתחיל להעמיס את השקיות אל תוך עגלה, ואז יוצא איתן לפיזור כשחיוך מרוח על פניו.