עבדים במטריקס

אנחנו עבדים. כולנו עוורים ואנחנו אפילו לא יודעים את זה.
כולנו מודים בפה מלא שאנחנו עובדים בתאגידי ענק רק בשביל הכסף. הכסף הוא השטן ואנחנו עובדים בשבילו.
עוסקים במקצוע שאנחנו לא אוהבים רק כדי להרוויח כסף שיאפשר לנו לקנות דברים שאנחנו לא ממש צריכים, כדי לשמור על סטטוס ומעמד בחברה שבה התחרות היא מעל מהכל, היא כבר כל כך מושרשת שאין אפילו צורך לציין שהיא קיימת. כולנו פועלים כדי לשמר אותה, כדי להנציח אותה וכדי להגדיל אותה.
אנחנו במרדף אחרי מעמד, כסף והכרה.
תאגידי הענק שאנחנו עובדים בהם ימשיכו לגלגל מיליונים ומיליארדים ועל הדרך יעשו הכל כדי לגרום לנו להרגיש שאנחנו חלק ממערכת שעושה טוב.
כמו חיילים ללא ראש אנחנו הולכים כפלוגה לעבר מטרה שאיננה גלויה לעיננו אך קברניטי הספינה רואים אותה טוב וכמו מפקדים טובים הם יודעים לנתב אותנו אליה.
הם יכנסו ישיבות גדולות ובה יחמיאו לנו ויאמרו לנו עד כמה החברה מצליחה בזכותנו ואיזו עבודה טובה אנחנו עושים. הם יבקשו על הדרך להודות למשפחות שלנו שמשלמות את המחיר ומייד לאחר מכן יציגו בפנינו את המטרות העתידיות של החברה, המטרות האגרסיביות שחייבים לעמוד בהן כי זה מה שבעלי המניות דורשים, אלו הם תחזיות האנליסטים שמשמשים גם הם כלי בתוך המשחק הזה כשחרב הפיטורים מונפת מעל צווארנו לכל אורך הזמן. והכל כדי להישאר תחרותיים.

אנחנו מכורים לגאדג'טים וקניות בכלל, קונים דברים שאנחנו לא צריכים רק כדי להראות שאנחנו בשיא הטכנולוגיה והקידמה.
עולם שמבוסס על פנטזיה,
רגשות סינטטים בצורת גלולה,
מלחמה פסיכולוגית בצורת פרסומות,
כימיקלים משני חשיבה בצורת אוכל,
סמינרים של שטיפת מוח בצורת תקשורת,
בועות מבודדות ונשלטות בצורת רשתות חברתיות,
טלפונים חכמים, שעונים חכמים ועוד מגוון של מוצרים חכמים. הם חכמים, אנחנו לא.

יוצאים מהבית לתוך פקקי ענק ועושים הכל כדי להגיע מוקדם לעבודה כדי שיהיו לנו מספיק שעות. הילדים, הסבים והסבתות משלמים את המחיר.
עצבים רופפים, מתח, אלימות, עשרות אלפי מכוניות בטור אחד ענק אל עבר התאגיד.
ואנחנו מתאמצים כל כך הרבה, עושים הכל כדי להתקבל למקום עבודה שבכלל היינו מעדיפים לא להיות בו, אומרים את כל הדברים הנכונים שהצד השני רוצה לשמוע.

אנחנו מכורים לאפליקציות, לשיתופים, אנחנו אוהבים לראות את המספרים באדום של ההודעות וההתראות שפייסבוק מספק לנו, סחטנים של לייקים ומכורים לחשיפה.
וזה מה שמשרת הכי הרבה את התאגידים האלה, עוזר להם לדעת עלינו הכל ולהציע לנו דברים נוספים שהם חושבים שנאהב בלי קשר אם אנחנו באמת צריכים את זה או לא. זה כמו להציע אוכל למישהו שגווע ברעב – אין סיכוי שלא ניקח.

אנחנו חיים בעולם כל כך מלאכותי, עם כל כך הרבה פוזות אבל אומרים לנו להיות אמיתיים, להיות מי שאנחנו. מה בדיוק אמיתי בעולם הזה? ומי אנחנו בכלל?

בחור רוצח חייל במועדון ובסוף מואשם רק בהריגה במסגרת הסדר טיעון. כל זאת רק מפני שהשופטים בבתי המשפט רוצים להקל על עצמם ועל המערכת. האנשים אותם הם אמורים לשרת בכלל לא מעניינים אותם. הם באים לעבודה לדפוק שעון ולחזור הביתה לראות את הריאליטי הנוכחי. העיקר שהשטן נכנס כל חודש לחשבון הבנק בדיוק כמו שעון.
לסנגורים אין בעיה מוסרית להגן על רוצחים ולפרקליטים אין בעיה להגיע להסדר טיעון מקל. הם צריכים לסגור תיקים, הכל עניין של סטטיסטיקה בסוף. בתווך, הלך הבחור, הלכה המשפחה, הלכו הערכים והלך האמון.
בעולם מתוקן, אנשים כאלה היו מבלים את שארית חייהם מאחורי סורג ובריח ללא אפשרות להשתחרר.

ובינתיים, נמשיך הלאה. נגלוש בטלפון, נמשיך לראות פרסומות שמוכרות לנו דברים שאנחנו לא צריכים, נצרוך סוכרים ונשמין, נשחק בפלייסטיישן. הכל כשר על מנת לשכוח את הדברים שאנחנו לא רוצים להתמודד איתם.

ואני לא שונה מאף אחד.