סתם מה שעולה .

אוקיי , לפי שאתם קוראים את זה , אנ רוצה להסביר לכם מה יהיה כאן .
זה קטע , שכתבתי בו כל מה שעלה לי לראש , אבל הכל !
קטעים ספרותיים , רגשות , מחשבות , בעיות , פדיחות ..
ה-כ-ל .
אז עם אתם לא מעוניינים על תקראו .
אוקיי ? צאו לי מהדף ! סתם .. משעמם לי קצת עכשיו , אז סליחה על כל הטרדה נפשית קשה ו\או טיפול פסיכיאטרי עמוק . סליחה .

עכשיו יש לי מין חשק לכתוב קטע , שעלה במוחי כרגע , תהנו !
קטע ספרותי מספר אחד :
לשוני הוורודה חפנה את המים הקרים והעבירה אותם במהירות בלתי נתפשת אל הלוע שלי . הופתעתי מהעובדה שהמים היו חמים , חמים ונעימים בעודם נבלעים במעמקי גרוני ומחממים אותו לאט , מעבירים חוטים עדינים של תענוג צרוף בגופי . הפעולה חזרה על עצמה שוב ושוב , הלשון הוורודה הבולטת על הרקע הלבן נשלחת לנחל הקפוא , מטיילת על פיסות שלג לבנות ומאיימות עד שמוצאות את המים , השלג מעביר בי רטט וצמרמורת מצליפה . הלשון מתעגלת לעיגול-אליפסה קטן , שאליו נכנסים המים , פושרים ברגע זה . אני מניחה שעברו איזה מין תהליך , שכאשר הגיעו לגרוני היו חמים . אני עוצמת את עייני לאט , ריסיי הדקים והקצרים נוגעים בתחתית עייני , מתענגת ללא סוף – נאחזת באובססביות בתחושה המשכרת – הנוגעת בי , עוברת בי , ונעלמת מיד . מיד לאחר כך אני שולחת את הלשון שנית , בחזרה למים , מחפשת את החום . אפשר לקרוא לכך אובססיביות , ואפשר לקרוא לזה צורך חיים קיומי , אבל אני לא מתעמקת בנושא יותר מדי , אלא רק מחפשת את התחושה שוב . מתענגת על הרגעים הצרופים של החום .
סגרתי את פי , נתתי למים לטפטף במורד גרוני , ופתחתי את עייני . הבטתי בנוף , שלא שמתי לב אליו קודם , כי חיפשתי את החום שידעתי שיגיע . הכל היה לבן , כולל אותי . העצים , שבלטו בירוק עז , אפילו עם רק בחלקים קטנים מהם – שלא היו מלאים שלג עדין ומחוספס – היו כ'כ בולטים בשטח החיוור והמאיים שיכולתי להבחין בהם ממרחק עצום . ניערתי את ראשי , כמטוטלת , והנחתי לטיפות מים אחדות שהיו על שפמי לקפוץ ולזנק אל סוף ראשי , אל קצות שיערות ראשי . חלקן נגעו ועברו לאזור צווארי , שהיה מכוסה בפרווה עבה ולבנה -כמו השלג הצחור- שמנעה את מותי הרבה פעמים .

סוף הקטע ! לא היה לי עוד מה להוסיף .
אז מי שלא הבין , זו זאבה . זאבה פשוטה . חלק מלהקה גדולה .
פעם שלישית שלי שאני מתארת חיים של זאבים .. אני פשוט אוהבת את זה . יכול להיות שיהיו עוד כמה קטעים על זאבים . אין מה לעשות , אני אוהבת אותם !
ואו , תקלטו שישבתי על זה חצי שעה .
חצי שעה מחיי המשוגעים ועוד שני שלמים של שיגוע .
מוחע . מוחעחע ומוחעחעחע !

אז אני עוברת לקטע אחר , שלא קשור בעליל !

קטע מספר שתיים :
העברתי את החוד הדק והמסור על זרועי , נותנת לו לחרוט חוטים דקים בצבע השני , ארגמן . לא הרגשתי את הכאב שציפיתי לו , וגם לא ידעתי למה אני עושה את זה , אני מניחה שמרגשות . רגשות כואבים שחרטו בי פצעים עמוקים , שורפים כמעט .

זהו . אין לי יותר מזה , שלוש שורות שהשעירו בי טעם של עוד . בי .
לא שאני יודעת מה זה השאיר בכם , אבל תוכלו להגיב לי , כן ?
אין , אני סוחטת ממכם תגובות !
אהה , אני אוהבת את החיים האלו .

עכשיו אני כותבת כל מה שעלה במוחי , בשנייה זו , כמובן .
את רגלי דחסתי כרגע מתחת לכיסא ומחצתי את הכלבה שלי עד שנאנחה . אני נותנת למילים לחלוף מפי – לא שהוצאתי אותם – ולהגיע למקלדת בשטף שלא פוסק .
לא פוסק לרגע .
אני מקבלת מלא התראות מהטלפון שלי , ועוד רגע אני אתחיל לאיים עליו במוות , לא שזה אפשרי בכלל . לשבור טלפון נחשב להרוג אותו ? אני מניחה שלא , כי אז הוא היה חוזר לחיים , כי אבא בטח היה שולח אותו לתיקון ולוחש לו מילות אהבה מרפרפות . קיטשי .
אני תוהה מה עוד אפשר לכתוב , אבל כרגע כתבתי משהו . לא ?

פדיחות . מישהו שמע על זה פעם ?
ברור .
אתם רוצים שאספר לכם פדיחות ?
ברור .
אז זה התחיל ביום בהיר אחד , שהחלטתי שאני לא מבריזה ממתמטיקקה , הגעתי לשיעור .
לאחר שנגמר השיעור , נח פתק לבנבן על השולחן שלי . בהתחלה לא יחסתי לכך חשיבות , אבל אז הרצתי בראשי את הרגעים בחזרה . בן , ליתר דיוק , הניח את הפתק על השולחן שלי .
נלחצתי קצת ופתחתי את הפתק . המילים האדומות שנכתבו הספיקו לי , אפילו אם רק בריפרוף קל , להבין שזה הצעת חברות .
התחלתי לבכות , אבל ממש לבכות .
לבכות בהיסטריה .

ואז לקחו לי יומיים להשיב לו .
אני סתומה .
פומלה .

אז מה הקטע שלי עם פומלות ?
התאהבתי בהם קשות . כאילו , ממש אהבת חיי !
אני מתה על הטעם חמוץ-מתוק שיש להם .. יאמי , יאמי ועוד דאבל יאמי .

אז עוד פדיחה ?
כתבתי באייפון המפגר שלי "אהה .. " למישהי , והתיקון האוטומטי השיב את זה ל " אהבה … "
והיא חשבה שאני לסבית או משהו .
ויצאתי ממש מטומטמת . כי היא הראתה את זה לחבר שלי .
קטנטן .
פומלה .
סנצ'ו פנצ'ו .