ספת הפסיכולוג
בפעם המי יודע כמה הוא שוב פה,שוכב על הספה הירוקה שהוא מכיר כול כך טוב מהביקורים התכופים שלו כאן ובוהה בחוסר רצון.
מולו יושב הזקן עם המשקפיים בעלי המסגרת האדומה,המשקפיים תמיד גולשים לו על האף וזה די מטריך לו את המוח.
לא פעם וגם לא פעמיים העיר לו על ההרגל הזה שלו אבל נראה שלזקן לא באמת אכפת ממה שיש לצעיר לומר.
בזמן שהוא מחכה לזקן הוא בוהה בו בשעה שהוא רוכן מעל מחברת פתוחה וכותב בה.
"אני שונא את זה…" פתאום הוא מלמל בחוסר רצון.
"מה אתה שונא?" שואל הזקן בעל המשקפים,מרים אליו את המבט ברצינות.
אחרי היסוס קל הוא מכחכך בגרונו ומדבר.
"כולם עוזבים אותי." הוא פותח,רגע אחר כך נעצר,מתהפך לשכב על הצד לפני שהוא ממשיך,מביט ישר אל עבר הזקן.
"חשבתי שהם תמיד יהיו איתי.."
"אני פה,אני לא נעלמתי." הזקן אומר, מישיר אליו מבט ומחכה שימשיך.
"מה לגביי עבודה?"
"עבודה?" הבחור נוחר במרמור,לועג לשאלה המטופשת. "אני לא רוצה לעבוד."
"אולי כדאי שתנסה את זה פעם,עבודה היא סוג של מסגרת." הזקן אומר.
"אין לך איזה חלום שאתה רוצה להגשים?" הוא מוסיף מיד אחרי.
"חלום?בשביל מה?" הוא לועג
"חלומות במילא לא מתגשמים." הוא יורה, בוהה בעיניים ריקות.
"אני לא חולם,זה חסר טעם,כול כך חסר טעם."
שתיקה קצרה נופלת בחדר,הזקן מסדר את המשקפיים שלו על האף וממשיך להביט בצעיר,מחכה שימשיך לדבר.
"אני לבד.." הצעיר מלמל,נראה יותר כמו ילד אבוד.
"תסכל,אתה לא לבד.אתה איתי,לא?" הזקן שואל מבלי להביט בו.
"אתה גם לא בלתי נראה,הרי אני רואה אותך,לא?"
הבחור נע באי נוחות,מחרחר צחוק.
"רק כי אני משלם לך."
הזקן גם כן צוחק.
"אתה לא משלם לי."
הצעיר מתישב,מביט בזקן ואז מחייך
"טוב אני לא,אז אולי אני משאיל את האוזניים שלך?" הוא שואל בשובבות
הזקן מצקצק בלשונו.
"פרחח. המטופלים שלי משלמים,לא אתה." הוא משיב בחיבה.
"אולי כדאי שתתחיל לשלם לי באמת." הוא מוסיף.
צחוק מתגלגל מבין שפתיו של הצעיר,יחד איתו גם הזקן צוחק.
"בסדר,בסדר,בסדר."
הזקן מביט בצעיר בחביבות,מניע את ראשו מצד לצד.
"בשביל מי אתה בלתי נראה?" הוא שואל ברצינות.
"עזוב,אבא." הוא פוטר,מכריח את עצמו לחזור לשבת "יש לך מספיק מטופלים."
רגע אחר כך הצעיר נעמד,מביט באביו ואז מחייך.
"יאללה בוא,אני מזמין."
הזקן מניע את ראשו מצד לצד שוב פעם, סוגר את המחברת,נעמד וכורך זרוע מסביב לכתפו של הבן שלו.
"רק תזכור שבשבילי אתה תמיד נראה." הזקן אומר בחביבות.
הצעיר,הבן,מביט באביו ומחייך.
"אני יודע,אבא,אני יודע."
הם שניהם מחייכים ואז הם עושים את דרכם החוצה מהמשרד
"בגלל זה אני מרשה לך להשאיל את האוזניים שלך לאחרים.."
תגובות (11)
ישש! קטע אופטימי! כמה חיכיתי! (:
משהו טוב קרה בקטע הזה. הכתיבה והתיאורים היו מעולים(יותר מהרגיל), ושמתי לב שהתחלת למצוא פתרון לבעיית הפיסוק.
בהתחלה הייתי בטוחה שהוא הפסיכולוג שלו(מן הסתם) אבל בסוף התברר שהוא אבא שלו- זה הפתיע אותי(שזה דבר טוב).
מה שקצת הקשה על הקריאה הפעם זה שירדת לפעמים שורות מיותרות… נגיד:
"עבודה?" הבחור נוחר במרמור, לועג לשאלה המטופשת.
"אני לא רוצה לעבוד."
הבחור המשיך את המשפט, לכן(עד כמה שאני יודעת) לא יורדים שורה אלא נשארים באותה שורה, כך:
"עבודה?" הבחור נוחר במרמור, לועג לשאלה המטופשת. "אני לא רוצה לעבוד."
וכן היה בכל זאת חסר פיסוק בכמה מקומות… אבל נראה לי שאת תצליחי להתגבר על הפיסוק בסוף.
בכל מקרה, קטע יפה, 5 דורגת, וזהו(:
חחחחח האמת בכלל לא תכננתי שהפסיכולוכ יהיה גם אבא שלו אבל באיזה שהוא שלב קפצה לי המחשבה לראש וחשבתי שזה יהיה מגניב אז הפכתי אותו לאבא שלו.
אני ממש שמחה לשמוע שאני משתפרת עם הפיסוק ואני מיד אסדר את השורות, תודה רבה רבה לך על הביקורת הבונה והפרגון שלך ;)
בבקשה, שמחה שעזרתי ( :
אגב, שינית לתמונה חמודה חחח
*תיאורים
שמחה שאת חושבת ככה ;)
ממש יפה! אהבתי
תודה!
אורורה כתבה את כל הדברים החשובים, בעצם היא כתבה את כל הדברים נקודה.
אני בדרך כלל לא כותבת כשאין לי מה לחדש אבל אולי תוספת של עוד מישהי שאהבה את הסיפור שלך זה חידוש?
בכל אופן שמחתי להכיר הקטע עם האבא יצא מעולה!!!
יוקי
נ.ב למרות שבעצם לא כתבתי פה כלום אם אני לא אקבל תגובה מיוחדת ואוהבת אני אראה את זה כפגיעה אישית!(לא באמת)
חחח תודה רבה רבה,אני שמחה שאהבת את זה! ;)
*מטריף
חסר בכמה מקומות רווח בים הפסיקים..
לא ציפיתי שזה יהיה אבא שלו. הסיפור ממש יפה, יש בו קלילות וזרימה.
אהבתי :)
אני יודעת ,עובדת על זה >_<
תודה על התגובה!