סיפור
צעדתי קדימה, בלי פחד, אני יכולה לעשות את זה. היום אני כבר לא מפחדת, פעם פחדתי. בפעמיים הקודמות זה היה קשה מדיי, אבל עכשיו אחרי כל מה שקרה, זה נראה הדבר הכי קל ונכון לעשות.
כאילו שלמישהו היה אכפת ממני, אני רק עוד מישהי, שנמצאת ברקע. כדמות משנית, זאת שמתה ב-10 הדקות הראשונות סתם בשביל הכיף. הדמות המכוערת, שאף אחד גם כך לא אהב אותה.
עם הם לא היו זורקים אותי, ומכים אותי כל כך הרבה פעמיים, ביום. אולי אז לא הייתי חושבת על זה, אבל מה אפשר לעשות כשזה כבר קרה, ועכשיו אני מרגישה נורא.
אני יודעת שההורים שלי אוהבים אותי, אומרים לי את זה כל יום מחדש, אבל הם חייבים לאהוב אותי. כי אני הבת הקטנה והמיוחדת שלהם, הילדה התמימה שלו עושה שום דבר רע בחייה.
אני רק בת 15 ואני כבר מרגישה נורע, תמיד אומרים שהגילאים האלו הם הכי טובים. כי אתה צעיר ואתה מנסה דברים חדשים, אבל אף אחד לא אמר שיש רק צד מסוים שמקבל את כל הטוב. ואני לא בצד הזה, אני הילדה המודחת, שרק המשפחה אוהבת אותה.
אז אני אוהבת אותכם אמא ואבא, זה לא באשמתכם. זה באשמתי הכל, בגלל שאני גרמתי לזה. לא הספר מה עשיתי אבל זה היה נורא, זה מה שגרם לכל זה.
אז בי, נתראה שמה.
תגובות (0)