סיפור על מנהלת דגולה

מנהלת בית ספר דגולה .
שושי היתה צעירה עם עבר לא פשוט,
מגיל צעיר נאלצה לפרנס את עצמה, אמה היתה חולנית שתופעת הלווי שלה היא בטלנות ועצלנות יתרה.
כל היום רבצה על הכורסה מול הטלויזיה וראתה טלנובלות אחת אחרי השניה,בקושי קמה .לא בישלה ולא דאגה לנקיון וקניות.
אביה היה מכור לטיפה המרה ובכל כספו כמעט ,קנה שתיה וסיגריות,כך שהבית היה מוזנח ולעיתים קרובות לא היה מה לאכול. לשושי היו עוד שני אחים קטנים והם נמסרו למשפחה אומנת ,כך שהיא היתה צריכה לדאוג לעצמה.
מגיל 6 היא קמה לבד ,שתתה כוס חלב ואם לא היה אז מים והולכת לבית הספר שהיה בקרבת מקום, שושי תמיד היתה רעבה, בצהרים עברה דרך בתי קפה או מסעדות וביקשה לחם או ירק, היו שנתנו לה מתוך חמלה והיו גם שגרשו אותה משם.
יום אחד, אחרי הלימודים, המנהלת ראתה אותה מחטטת בפח האשפה של בית קפה סמוך לבית הספר, עקבה אחריה וראתה איך היא מוציאה משם שאריות,עוטפת בנייר שהוציאה מהתיק שלה, מכניסה לתיק ורצה הביתה,שם היא חלקה את זה עם אמה .
למחרת סיפרה המנהלת למורה שלה והן החליטו שמאותו יום הם ידאגו שיהיה אוכל לשושי.
כל יום בהפסקת עשר המורה שמה לשושי כריך על השולחן שלה,שושי,הביטה שמסביב לראות מי שם לה אך כשלא ראתה לקחה את הכריך ואכלה ברעבתנות.
שושי כבר לא היתה כל כך רעבה. יום אחד קראה לה המנהלת, הזמינה אותה לשבת ואמרה לה : שושי ,ספרי לי ,מה נשמע בבית שלך? מה שלום ההורים שלך
? ומה את עושה אחרי בית הספר?
שושי,שתקה,היא התבישה לספר למנהלת, טוב, אמרה המנהלת, אם את לא רוצה לדבר,
אז לא צריך, אני אזמין את ההורים שלך לשיחה לבית הספר. הם לא יבואו, ענתה שושי,
.למה לא..? שאלה המנהלת, ככה, אני יודעת, ענתה שושי, ופרצה בבכי קורע לב.
מה קרה חמודה, ספרי לי, אל תפחדי, אני רוצה לעזור לך, אמרה לה המנהלת.
שושי שתקה, המנהלת חיכתה עד שתרגע, הוציאה תפוח מהתיק שלה והגישה לה,
הנה קחי תאכלי אולי תרגישי טוב יותר ,היא ידעה ששושי רעבה אך לא תיארה עד כמה.
שושי לקחה את התפוח וביקשה רשות לקחת אותו הביתה. למי את לוקחת את התפוח ,שאלה המנהלת, לאמא שלי,ענתה שושי , אז הנה עוד אחד בשבילך, אמרה, והוציאה לה עוד תפוח מהתיק,קחי לך.
עכשיו לכי הביתה והכל יהיה בסדר.
בנתיים צלצלה המנהלת ללשכת הרווחה וביקשה שיבדקו מה קורה בבית של שושי.
כבר למחרת הגיעה עובדת סוציאלית לביתה של שושי, ראתה מה שראתה.
מה שראתה לא מצא חן בעיני ויותר מזה עשה לה רע.
האבא היה בחדר אחר ישן, היא שאלה את האמא כמה שאלות והלכה משם.
מה עושים עכשיו, חשבה לעצמה, צריך לעזור לשושי , אבל איך? האם להוציא אותה מהבית? אם לא איזה סיוע ניתן להעניק לה? היא התקשרה למנהלת וסיפרה לה על הביקור ועל מה שהיא מצאה וראתה בבית של שושי.
נדברו בניהם, המורה והמנהלת בשיתוף היועצת ,שהם ינסו לדאוג לה לפחות לאוכל כמידת האפשר ויחליטו בהמשך מה לעשות.
.למחרת כשהגיעה שושי לבית הספר, מצאה על השולחן שלה שקית עם ארוחת בוקר ופתק לגשת בהפסקה לחדר המנהלת.
כשהפעמון צלצל הפסקה, שושי הלכה לחדר המנהלת .
היא נכנסה וראתה שם גם את המורה שלה ואת היועצת, עמדה ליד הדלת נבוכה,
בואי, הכנסי, אמרה לה המורה וסימנה על כסא לידה, הכל יהיה בסדר, חמודה.
ראשונה דיברה היועצת- שושי, ביקרנו בבית שלך, ראינו את המצב ואנחנו רוצים לעזור לך, איך אתם יכולים? שאלה הילדה במבוכה.
יש אפשרות שתלמדי בפנימייה ותוכלי שם להתקדם, אבל רק אם את רוצה,
לא, לא, בשום אופן, אני לא רוצה לעזוב את אמא שלי, אמרה שושי וכמעט פרצה בבכי..היא קמה כדי לצאת, אך המנהלת אמרה לה-שבי, ותשמעי עד הסוף,
שושי התיישבה שוב, כולה מכווצת, אף אחד לא יכריח אותך לעשות שום דבר שלא תהײַ מוכנה, אמרה לה המנהלת.
אנחנו רוצים לעזור לך, אבל את צריכה לשתף פעולה ולהיות מוכנה לקבל את העזרה, בסדר?
אני אעשה הכל חוץ מלצאת מהבית, ענתה שושי.
יופי, אמרה היועצת, עכשיו השאלה היא איך.
את צריכה בגדים, צרכי לימוד והכי חשוב אוכל, נכון? כן,ענתה שושי בקול חלש..
אני אדבר עם מחלקת הרווחה שיצמידו לאמא שלך כעין חונכת, היא תעזור לה לחזור לתפקד.
בינתיים נדאג שתקבלו ארוחות חמות הביתה.
ואני, אמרה היועצת, אלך איתך ונקנה לך בגדים וציוד לבית הספר, תבדקי בבית מה חסר לך, תכיני רשימה ומחר אחרי הלימודים נצא יחד לקניון .
ספרי לימוד יש לך? חסרים לי כמה, ענתה שושי.
טוב אתן לך את רשימת צרכי לימוד ותגידי מה אין לך ונדאג שיהיה לך,מה את אומרת? שאלה המנהלת, אבל, את שושי, צריכה להבטיח לנו ללמוד יפה, לא להחסיר ימים בבית הספר ולהכין שיעורים. אני מבטיחה, ענתה שושי בהקלה.
היא קמה הודתה לכולם וחזרה לכיתה.
לראשונה בחיה הקצרים הרגישה שושי שהדברים יסתדרו.
אכן, כעבור כמה ימים התחילו להגיע אליהם מנות חמות ומוכנות לאכילה לכל השבוע.
כמון כן ביום ראשון כבר הגיעה אל ביתם עובדת מטעם הביטוח הלאומי והתחילה לעבוד עם האמא, לאט, בסבלנות רבה ובהדרגה התחילה האם לתפקד,קודם במעט בישול, ואחר כך בסידור הבית ובהמשך הלכה איתה גם לקניות.
כך שלב אחרי שלב חזרה האם לתפקוד מלא, תוך כדי שהיא מקבלת תמיכה צמודה.
כמו כן המשפחה התחילה לקבל קצבה לקיום בסיסי.
כסף יותר לא היה בהשגת ידו של האב, והוא נאלץ להפחית בשתיה עד שהפסיק כמעט לגמרי לשתות. אז עזרו לו גם במציאת עבודה.
הבית התחיל לתפקד כבית נורמטיבי, הילדים שבמשפחה האומנת באו לביקורים לעיתים יותר קרובות והם התקבלו בבית באהבה רבה..שושי היתה מאושרת.
המשפחה היתה במעקב צמוד, כעבור כשנה שני הילדים הוחזרו הביתה ממשפחות האומנה.
היום כולם לומדים בבית ספר,הבית מתפקדת די טוב, והאבא עובד.
שושי סיימה את התיכון,התגייסה לצהל ושרתה כמורה חיילת,
עם שחרורה נרשמה ללימודי הוראה-"אני אהיה מורה, כמו המורה שהיתה לי,
כי היא מאד רגישה לילדים ואכפתית , ואחר כך אני רוצה להיות מנהלת או יועצת.
כמו המנהלת והיועצת שהיו לי בבית הספר, רק בזכותם יכולתי להיות כמו כולם אני הצלחתי בזכות ערנותה של מנהלת בית הספר ובזכות טוב ליבה.
תודה לך מנהלת יקרה. ירבו כמוך אנשי חינוך.
עברו שנים ושושי עדיין בקשר עם המורה והמנהלת וכן עם היועצת ,
היא משתפת אותן בכל שלב בחייה.
היום היא מורה ומחנכת באותו בית ספר בו למדה ,
לא מזמן נישאה שושי והמנהלת היתה אורחת הכבוד בחתונה וכן היו שם כמובן
המורה והיועצת וכן החונכת של אמא שלה שלוות את המשפחה שלהם במשך למעלה משנה בסבלנות אין קץ וביחוד את האמא שהיתה לה כחברה תומכת