סיפורו של שמוליק

סתם יום רגיל ומשעמם עבר על ידידנו שמוליק שהרגע חזר מהעבודה. הוא בכלל לא אוהב את מקום עבודתו, כבר שנים שהוא שוקל להתפטר, אבל תמיד אמרו לו, "שמוליק לא. בבקשה. אנחנו צריכים אותך פה." למעשה, הם רק היו צריכים עובדים וכישורים, אתם מבינים, שמוליק שלנו הוא איש מוצלח מאוד. הוא יודע לייצר כל דבר שתבקשו.
הוא הניח את הקומקום אם המים שהחליף והרתיח את המים. כוס החומה שלו -שבה הוא נוהג להכין קפה בשעה חמש ישר אחרי העובדה- כבר הייתה מונחת על השיש כשבפנים היה כפית וחצי של סוכר וכף של קפה. הוא הניח את העיתון של הבוקר על השולחן הקטן שבסלונו. היום היה כחל שמיים כמו תמיד, כאילו לרקיע אין צבע אחר בעונה הזאת. הקומקום שרק ושמוליק ניגש ומזג מים לתוך הכוס החומה שלו, מערבב עם הכפית את התכולה. הוא התיישב ליד השולחן, לגם מידי פעם, וקרא בעיתון.
דפיקה נשמעה בדלת ושמוליק הרים את ראשו. "מי זה?" קרא ממקום מושבו, עצל מכדי לקום מהכיסא לעבר הדלת.
"משלוח למר. שמוליק." נשמעה קריאה חוזרת. הוא נאנח קצרות וניגש לדלת. הדוור תמיד דורש ממנו לחתום על דברים. גם אם הוא אפילו לא הזמין אותם.הוא פתח את הדלת, לקח את העט מידיו של הדוור,
חתם במהירות וסגר את הדלת. לאחר שנייה הוא פתח אותה שוב, לקח את המשלוח מידיו של הדוור וסגר בשנית את הדלת.
הוא הלך לחדר העבודה שלו, כשהוא משאיר מאחוריו את הקפה ופתח את הקופסא. בהתחלה הוא ראה רק ברגים, מסמרים וכל מיני חפצים מוזרים שהוא משתמש בהם כדי להרכיב דברים, אבל אחר כך הוא ראה מתחת להכל משהו ישן, מאוד ישן. זו הייתה שרשרת שצבעה הזהוב כבר דהה ממנה, ובפנים הייתה תמונה של אישה שבטח הייתה יפה לפני שהתמונה דהתה גם.
הוא הניח את הארגז בצד. אין מה לעשות איתו עכשיו. הוא הלך לחדרו וסידר אותו לקראת שינה. מחר הוא יתפטר מעבודתו, כן, הוא יעבור למקום אחר שבו יכבדו אותו ולא רק ינצלו.
הוא נשכב לישון וחלם על המחר.

עוד יום הגיע.
שמוליק שלנו קם, התארגן, הכין לעצמו שוקו חם לקח את המעיל שלו ויצא החוצה. אוויר הבוקר היה קריר. הוא עטף את עצמו ביד אחת עם המעיל וביד השנייה ניסה לא להפיל את השוקו.
כן, זה שמוליק שלנו, בדיוק כמו שאמא שלו אמרה. מסוגל לומר אך לא לפעול.
והינה עוד סתם עוד יום רגיל משעמם בחייו של שמוליק…