סיוט

וכל לילה זה חוזר על עצמו, החלום שמתגשם לו.
בתוך מוחך, זה הרקע הלילי שמשפיע, בתוך ליבך, זה הפחד שמניע.
את מנסה לברוח, ממה שלא רודף אחריך, את מנסה לצרוח, מהפחד של הדבר שמאחורייך.
ואת אומרת לעצמך, ׳תרגעי, זה בסך הכל חלום רע׳, אבל בינתיים את לא מצליחה להקיץ מהשינה.
ואת נזכרת באמירה ישנה, לא זוכרת מי אמר לך פעם על השיטה, ׳ספרי אצבעות ילדה, אם יש יותר מעשר, את ישנה׳.
ואת מרימה את ידייך מול פנייך, מסתכל בפחד תמידי מעבר לכתף.
ואם זה פתאום יגיע, את יודעת שאת צריכה להתרחק.
ואת סופרת בנשימות כבדות, את האצבעות שביד ימין.
את עוברת את החמש, ואת יודעת שזה רק חלום בלהות מפחיד.
ואת מתפללת בתוכך לקום מהסיוט הרע, את מרימה את אצבעותייך מול פנייך, אולי לספור אותם שוב יזרז את הקומה.
ואת סופרת שוב, והלב שלך מחסיר פעימה, את מגלה שבפעם הראשונה, רק התבלבלת בספירה…
עשר אצבעות, כל אחת נמצאת במקומה.
ואז את מבינה.
הסיוט הוא רק המציאות המרה.