סיוט

שוב היא קמה בצרחה אחרי סיוט שחלמה, מלאת זיעה בתוך שמיכת המשי החמה,
שוב אותו סיוט שרודף אותה כבר שבועות, היא כבר שאלה את עצמה לא פעם מתי זה יעבור.
שוב הצרחות מהדהדות בראשה, שוב היא מדמיינת איך היא מטבילה את ידה בדם,
שוב אותם מלמולים חוזרים על עצמם, היא מנסה להרגע את עצמה,
הרי זה רק סיוט, רק חלום, כל זה בגדר שטויות. עוד דקה עברה, זה נראה כאילו היא ערה כבר שעה,
היא מתבוננת בחדרה החשוך, מנסה בכוח לעצום את עיניה, להירדם בכוח אך ללא הצלחה, ליבה פעם במהירות, נשימותיה היו כבדות, כבר נמאס לה, היא לא אחת כזאת שמאמינה בחלומות ובכל השטויות, אבל משהו, משהו בליבה הרגיש לה שזה לא סתם חלום, לא סתם סיוט, ואם זה לא יקרה מחר, זה יקרה ככל הנראה בשבוע או בשבועיים הבאים. הדמעות הרטיבו את הכרית שלה, היא לא רוצה להיטבל בדם, היא לא רוצה לקחת חיים מבן אדם.
כפות רגליה הקטנות הונחו בעדינות על הרצפה הקרה, ובאיטיות היא הלכה למטבח, מלאת חשש, ומלאת כאב, היא לא רוצה שככה זה ייגמר. ידיה הקטנות פתחו את המגירה באיטיות, רק כדי לא להעיר את שאר בני הבית, היא לא רוצה שהם ייגמרו לה להתחרט על המעשה, גופה הקטן רעד כשאר הוציאה את הסכין מהמגירה, היא עצמה את עיניה הכחולות בחוזקה, לקחה נשימה עמוקה ואת הסכין החד בליבה נעצה.