סיבוב נוסף

ריח של בית חולים אופף הכל, חושך פרוש על החדר הנם ,קצת רוגע ושקט במקום משוגע שכזה. פעם שלישית גלידה אני לוחשת כאשר אני צופה על הבנינים שבאופק וחוזרת להתחפר בשמיכה שרבים לפני ישנו בה, מנסה להירדם שוב אך מחשבותיי אודות מלאך המוות שקיוותי לפגוש באדיבותם של בקבוק וויסקי וכדורים בשלל צבעים מתפתלות בראשי.
הכאב הארור והסערות הפניימיות עדין פועמות בקירבי מזכירות לי שהם כאן בשביל להישאר. מלאך המוות צף בדימיוני, עיינים אגוזיות וחליפה בצבע מנטה, כן אני קצת משוגעת לא סתם אני פה בסיבוב נוסף במחלקה פסיכיאטרית.

האחות הערביה הלא סימפטית במיוחד מגישה לי כוס מים וארבעה כדורים בשלושה צבעים שונים, אני בולעת אותם בצייתנות מבלי לומר דבר. היא מביטה בי רגעים ספורים מוודאת שבלעתי ומשלחת אותי לאכול.
הלובי שמוסב שלוש פעמיים ביום לחדר אוכל, מלא.
אני נוטלת מעט אורז רק שהצוות יתרצה כי להסתובב עם זונדה באפי במחלקה זו לא בדיוק פסגת שאיפותי.
עייני משוטטות על פני הלובי נעצרות על גבי השולחן הצדדי זה שמתחת לחלון המסורג, קרקס הפרעות האכילה החל.
הן יושבות ומושגחות על ידי איש צוות, אפילו מפה ניתן לשמוע את שלל תירוציהן, האחת מתחננת שיוותרו לה כי היא אתמול אכלה יותר מידי ואילו אחרת טוענת ששמו לה יותר ממה שהדיאטנית קבעה.
"למה את עומדת?"
מישהו בעל קול מחוספס שואל מאחורי ומנער אותי ממחשבותי.
זה אלון, אחד מהפסיכולוגים אשר נמצאים במחלקה. עייני הקרמל שלו בוחנות אותי וחיוך נמתח על שפתיו אט אט.
"אני מחפשת שולחן ריק"
אני פולטת במהירות, מתרחקת ומתיישבת בשולחן יחסית ריק.
בוחנת אותי מישהי בעלת עינים כחולות כשני אגמים ושואלת: "מי את?"
"אהממ ליאורה"
"ברוכה הבאה למקום הכי משוגע בארץ! פה ניתן למצוא מגוון רחב של בעיות ומחלות. סיזוכפרנים, ואנורקסים, מתאבדים הרוב עם כדורים שלא צלח להם, בעלי אישיות גבולית ועוד!
פה אין רגע דל או משעמם, קשירות ואזעקות לרוב וכדורים בשלל צבעי הקשת" החיוך לא מש מפניה השיגעון בולט בכל תו בגופה.
"תתעלמי"
אומר מישהו בעל בלורית בצבע פחם.
"יואב, את חדשה פה?" ספק שואל ספק קובע וגורף לפיו שאריות אורז.
"פעם ראשונה שלך"
עכשיו הוא קובע כאשר הוא רואה את הלם שעל פני.
"גם אני באישפוז הראשון שלי הרגשתי שהגעתי לעולם מקביל שאין לו קשר ולו הקטן ביותר אל העולם שבחוץ אולם באישפוז שלישי כבר מתרגלים לשיגעון השורץ פה בכל פינה…"
"זה לא אישפוז ראשון שלי"
אני קוטעת בגסות את נאומו המעיק, אוספת את צלחתי משליכה את תלולית האורז לפח האשפה וחוזרת למיטה, מקום המבטחים היחיד שלי