סיבוב השעון

הבטתי בעתיד כאילו היה נוף מחלון בקופסה לבנה תפורה מטלאים שמחפשים להיבלע בה כמו כל שאר הצבעים. העונות היו מבלבלות אותי- כל אחת הביאה איתה מטר שונה. התקשיתי להבחין בתפרים שהיו בין העונות עצמן. למדתי שהכל מתערבב זה בזה, כך שתמיד אראה פנים של מישהו שיזכירו לי פנים של אחר. הפסקתי להגדיר לדברים שמות. היה "הכל" ו"לא כלום". הם תמיד הכילו זה את זה, כך שנאלצתי ליצור מילון חדש לשינויי מזג האוויר. הם המשיכו ללכת; אחד לצד השני, הודפים זה את זה בקלילות- נותנים למאפיינים מקום רדום. גם הם ישבו על ספסל בלילות; צופים בעצמם כחלק מהמניפה הנפרשת בשמיים, נפתחים ונסגרים; מתערבבים בכוכבים הרחוקים. הם משקיפים בשריריהם מתרפים ומשמיעים אנחה דו צדדית- חוזרת באקו כדי להיטמע ככתם זוהר ונחלש בגוונו על ציור; משתלב בצמרות העצים ובקרקעיות האוקיינוסים. עיניהם מתחילות להיסגר כמו קופסה שנסגרת באיטיות, כאילו לחשה לרוח כיצד להתמסר לכל מנורת רחוב; מסגירה סודות שנשמרים טמונים מתחת לאדמה.

הסביבה חוזרת לנוע תחת ערפל. הספסל חוזר להיות תחנת מעבר של עוברים ושבים- קולבים המשנים את חליפותיהם כמו שהטבע בוחר להשתתף בפסטיבל המסכות הנצחי; רוקד במעגלים, משנה את שותפו סביב השעון, מתקתקים בנעלי הסטפס שלהם.

היום התיישבתי על ספסל; מתחתיי ישב לו חורף- הוא רצה בובה שתוכל לחמם את ליבו; משתמש במילון שלי. הוא תפר אותנו- הצל ובעליו. כל תפר הותיר אותי לצנוח כמו שלג והשלולית, השלולית מראה מים עכורים; מלוכלכים בטביעות רגליים של ענקים. הפכתי לסערה- אני, החורף ויותר, אך איך זה שהעונות לא מתחלפות פתאום. כתפיים חשופות כותבות לי שירה בתרגומים. כולם חוזרים עם חול בנעליים ואני, אני רבדים של תחפושות, אך נשפכת כמו גשם; מטר כבד על דפים שחורים מדיו, והשוליים יורדים במורד לחיי.
אני זרה בסביבה של זרים. אני שם מוכר-אבוד כמו צדפות המבקשות מהגלים הגבוהים לנקות אותן.

זהו חורף בשדרה הצרה שלי וקר, קר נורא.