סופר

מממ…קודם היה החושך. לא,לא -ממש לא, קודם היה–
מה היה?
לא. כלומר כן—
זה לא משנה כלל וכלל. שהרי הנני כאן, לא?
נבער מדעת וממהמורות העולם הזה, סכל ככל שהנני לומד יותר ורעב עד גוויעה כשאינני. הו! והפיח המזוהם הזה שלא מפסיק לכלות כל חלקה טובה, חודר למגירותיי, ספריי ואפילו ,ממש, אל תוך יצועי.ורעש הרכבת החולפת מדי שעה מעל לחלוני….
השנה היא 1888 ואיני יכול אלא להרגיש זקן, בלה ומריר יותר מ56 שנות חיי. היאוש האפרורי ההוא של שנות נעורי- אי שם בלאמבת' , עטורת הזוהמה והסירחון, לא יכל לחנוק אותי יותר אי פעם. אירוני, שכן בריחתי הייתה מושלמת, או כך לפחות מנסה אני ,עדיין, לחשוב. שיניתי הכל- מלבוש, שיער, שם ואפילו שפה. אנוכי , כרגע, בונאר ברונל- וככל שעולם זה יודע כך הייתי מאז ומעולם, אך אני יודע טוב יותר , מסתבר .אני חש רדוף.
בימים אין זה רע כלכך שכן פריז יפהייפיה, גבירה ראוותנית היא בגניה, ארמונתיה ואפילו בסימטאותיה הצדדיות ניתן למצוא- כפנינות חן שכוחות מקופסאת תכשיטיה- תגליפי אבן של עלים וקונקנות מתחת לרפש וללכלוך. אך בלילות כשצללים מזוותים של עבר,הווה ואולי גם עתיד מתפשטים בדירתי הזעירה אני פוחד, פוחד כלכך.
אם צולחת ידי והשגתי מעט נפט אני מדליק עשישית ואם לאו, אני מסתפק בנרות השעווה- או לפחות מנסה. כך או כך החושך מתגלה במלוא עוזו והאור לא יכול ולא יוכל לא אי פעם.
אך בכל זאת, אני מתכנס אל עצמי ומנסה לשקוע בעבודות התרגום שמשלמות את צרכיי. לטינית, יוונית, ערבית ואפילו עיברית חד הם לי ואני מצבע דפים רבים בדיו שחור משחור לפני ששנת המוטרפים, לבסוף, נלפתת אלי בצפורניה. לפעמים אוחזת היא בי עד קצה הבוקר ולפעמים מקללת היא אותי ונאלץ אני לצפות בזריחה המוזהבת -היפה להבחיל – מבין השמשה העכורה שלמול מיטתי. סיוט, הכל סיוט. ולא משנה כמה זמן אחזה בי בין ידיה תמיד אשאר כו יגע וכו עייף.
והמילים! הו המילים המקוללות!, מה היטבתי לחקור או לדעת כמעט כל שפה משפות אנוש אך השליטה בהן לעולם לא תיהיה מנחליתי. אני ממירן מכתיב זה לאחר: פעם מפלצות מסולסלות הן ופעם שדופות ונוקשות הן כגפרורים. אך לעולם לא שלי, תמיד של אחרים. התרגומים הללו שמתביעים את ידיי בדיו כשריצוני– כל מאודי– חלומי היחיד! נעלם!, נסוג! מתפורר אל תוך הערפל שרודפני משחר נעורי…
רוצה אני! (הו- רוצה כלכך!) אני- שפעם הייתי גארלד עמואל גונסון תושב לאמבת' אשר ללונדון. רוצה אני- סופסופ…סופ כל סופ אחרי כמו יבלות של פחד ובריחה להיות מסוגל- להשתחרר. חופשי כעלה ברוח, כציפור דרור, כאחד האדם!–
להיות מסוגל שוב, כמו מאז ומתמיד, שוב- לכתוב!
שכן אני- גארלד עמואל גונסון בנה של הממלכה המאוחדת אשר לברטניה, בן 56, פליט אחד מיני רבים של הגורל,
אני- כן אני!
סופר!
*
*
*