סופר.

"חלב, ביצים, אולי גם קולה. תמיד טוב שיש קולה".
מסדונות הסופר נראים ארוכים וצרים כמו תמיד, אנשים רבים עם עגלות רבות, כולם פה כי הם צריכים או רוצים.
"איפה נמצאים בקבוקי השתייה?" שאלתי ללא מענה.
היא התהלכה שם והיא הייתה כל כך.
קשה היה לפספס שמחשבתה נדדה, היא לא הייתה פה איתי, בין מקרר הגבינות לקצבייה.
היא הלכה ניגשת אליו, הוא נראה מופתע שפנתה אליו.
בחצאי משפטים ועיניים מגששות, כיוון אותנו למחלקת שתייה מתוקה.
העמסנו ארגז קולה לעגלה העייפה, והמשכנו להיעלם בין האנשים.
שאלתי אותה אחר כך, למה פנתה דווקא אליו, הוא סדרן המדפים, דווקא הוא מבין כל העובדים שרק חיכו שמישהו יפנה אליהם, כדי להציע עוד עשרים מוצרים בפחות מעשרים שקלים.
"מה ראית כשפניתי אליו?" היא שאלה.
"ראיתי סדרן" עניתי בביטחון.
אך האמת שלא ראיתי אותו בין כל האנשים עד שפנתה אליו.
מהוססת שאלתי אותה מה ראתה.
"ראיתי אדם שפוף, שמנסה לעבוד בין כל ההמון, קצת מוטרד, קצת מבוייש, אך בעיקר ראיתי בעיניו כמה שקוף הוא מרגיש. כל בוקר מגיע לעבודה הכל כך הומה מסדר את מוצריו ונעלם בסגירה.
ראיתי אדם שצריך שיראו אותו, שידעו שהוא נוכח. רציתי שידע שהוא חשוב, שהוא קיים, שהוא נראה".
הסתכלתי עליה, והיא הייתה כל כך.
מחשבתה לא הפסיקה לנדוד לשנייה, אם לאמוד במרחקים היא כבר הקיפה כמה פעמים את כל הגלובוס.
הלוואי ויכולתי לנדוד איתה.