סוף החורף

ראיתי ילדה בגן השעשועים, ילדה חמודה ששיחקה במתקנים, אני זוכרת שחשבתי עד כמה החיים שלהם תמימים ונקיים מכל זיהום פיזי נפשי אפשרי שהעולם הזה "מעניק" לנו כשאנו גדלים מספיק לדעת. לדעת בדיוק מה קורה ועד כמה דברים יכולים להיות גרועים בשבילנו. מכאן בדיוק למדתי להעריך את כל הדברים הטובים שיש לי, את הבריאות והאהבה, את היופי והאפשרויות, כי עד כמה שיכול להיות גרוע ועד כמה שהעולם המסריח הזה רק מתדרדר, אני עדיין נאחזת באמונה חזקה כי החיים יפים וכי הקסם שלהם בלתי ניתן לערעור. זו אכן האמת האולטימטיבית שלי.
סגרתי את היומן כאשר אני חושבת על המילים שכתבתי, זה היה קטע הסיום שלי לשנה עם תחילת החופש הגדול לילדים. נשמתי את האויר החמים וניגבתי מעט זיעה דביקית מהמצח והרגשתי כיצד אני מתעוררת שוב לקראת משהו מדהים. זה קטע כזה. מעניין אם זה רק אצלי. כל תחילת עונה או סוף עונה, עוברת עליי תחושת עוררות משונה, תחושת חיות. לעיתים היא מלווה בעצבות מתוקה משתלטת ולעיתים בתחושת תשוקה נועזת להרפתקאה סוחפת. פרפרים בבטן שמשגעים אותי וגורמים לי לרצות לעשות דברים משוגעים כמו לקפוץ בנג'י או לעשות צניחה חופשית, או סתם ללכת לבר לתפוס איזה בחור יומי.
אותה אנחה רגילה נפלטת לה ואני קמה לחזור להתעסק בענייני, סך הכל, החיים ממשיכים ואיתם גם אני. אולי אם הייתי מליינית הייתי יכולה לקפוץ עכשיו לאיזה סופ"ש קאריבי. חייכתי חיוך רחב, לעזאזל, רק המחשבה על זה עושה לי טוב. למי לא? גיחכתי. "מלי!" סובבתי את הראש מיד, זיהיתי את הקול, זו היתה האחיינית שלי. היא בדרך כלל מגיעה לגן השעשועים הזה עם החברות שלה. "היי מותק" ליטפתי לה את השיער בחיבה עמוקה "מה , עוד פעם את פה כותבת?" חייכתי "כן. ואת, עוד פעם את פה משחקת?" גם היא חייכה על הבדיחה שיצרתי לה בהפוכה "נתראה אחר כך" אמרה ורצה להצטרף לחברות שלה.
המשכתי ברחוב, מביטה לא מביטה בעוברים ושבים. נדמה לי לפעמים שרק אני קיימת, מסתכלת על העולם מבחוץ, בוחנת ומנתחת. בחיי, מנתחת מהתחת. למי בכלל אכפת? למה אני כזאת? שני זקנים חלפו לידי מחזיקים ידיים ובחיי שקינאתי בהם. מה, זאת אהבת אמת לא? בגיל הזה ללכת יחד לטייל, להחזיק ידיים, אחרי חיים שלמים של ביחד, בעצבים ובדאגות, זה לא מובן מאליו בכלל. ברור לי שעברו עליהם בעיקר דברים טובים, אחרת אין מצב שהיו ככה יחד אחרי מי יודע כמה זמן. שניהם נראו עם רגל אחת בפנים מה שבטח אומר שהם ביחד לפחות איזה שישים שנה אם לא יותר. שוב אני עושה את זה. מנתחת מהתחת.
נכנסתי לבניין מגורים שלי סוף סוף, המעלית כמו תמיד מתעכבת על קומה שתיים, הזוג עם שבע הילדים שתמיד בבוקר תופס את המעלית משום מה. בטח זה קשה להכין שבע ילדים כל יום לגן ובית ספר, יאללה, שיהיו בריאים זה כל מה שעבר לי בראש. אני לא מתלוננת על העיכוב במעלית בועד הבניין, אין טעם, אחרים התלוננו אבל למה? מה הם חושבים שזה ישתנה? שבע ילדים קיבינימט! ככה זה כל בוקר באותה השעה, נו מה לעשות, שיתמודדו. מזלי שאני גרה בקומה הראשונה גיחכתי, מקסימום עולה במדרגות. אלה בקומות העליונות רוצים לקרוע אותם. המעלית הגיעה ועוד לפני שנפתחה הדלת עשיתי הצידה פנה. הילדים וההורים מיהרו לצאת מהמעלית בקולניות הרגילה, קיבלתי פה ושם איזה בוקר טוב חטוף עד שנעלמו מחוץ למדרגות הבניין ונהייה שקט שוב.
כשנחתתי על המיטה שלי, מביטה במבט מלא חלומות בתמונה הענקית ששמתי מולי על הקיר, סוג של שאיפה כזו, שאם אראה אותה כל יום מולי אז זה יתגשם. כאילו אגרום לזה לקרות או שנס יפול עלי משמיים. הכלב שלי, ג'וקי, הביט בי באותו מבט שתמיד נראה לי כמרחם עלי, כאילו אומר לי, שוב פעם? אולי תרדי מזה? אבל מה אני אעשה, אני לא יכולה. המקום הזה זכור לי כל כך טוב. מקום קשה ואפרורי, עם קצב חיים מעורר ומלא פוטנציאל. ניו יורק שלי. גשר ברוקלין. זה יקרה גם אצלי. זה לא שאני לא יכולה מחר לקום וללכת אם אני רוצה, אבל משום מה אני תמיד חייבת להכין עוד קצת קרקע יציבה לזה. לאזור עוד קצת אומץ. אבל היום היה שונה משאר הימים, היום כשהבטתי בתמונה פתאום נזכרתי בילדה שראיתי בגן היום ,ובאחיינית שלי משחקת עם החברות שלה, ובזוג היונים הזקן שראיתי, ובמשפחה מרובת הילדים ,ובכלב שלי ואז נחתה עלי השראה לה נדמה כי חיכיתי כל חיי, מן הבנה פנימית בעלת עוצמה מחשבתית. הגיע הזמן! למה אני מחכה באמת? דבר לא יהיה בטוח אף פעם, דבר לא יהיה שלם גם, לא ניתן לאכול מהעוגה ולהשאירה שלמה. אני אגיע לשם ויהיה קשה מאד, אני אגיע ואהיה לבד, אני אגיע ואצטרך להילחם על חיי כדי להתקיים בכבוד, להתקיים כמו שאני רוצה. אז למה לחכות? הרי כך בדיוק אני חיה כאן. אז למה? זה יהיה אותו דבר גם שם. אותו דבר… והכי שונה שבעולם. אני אמצא את עצמי ואני אחיה… אחיה ואהיה… ואולי רק אולי, אם ירצה השם, אני אגיע בדיוק לאן שאני רוצה…