Kotevet_ki_ba
סוכריות מישהו?

סוכריות

Kotevet_ki_ba 23/08/2021 349 צפיות 6 תגובות
סוכריות מישהו?

השמש תלויה גבוה בשמיים, אפילו לא טורחת להסתתר, החצופה.
היא עומדת לה שם, באמצע שמיים כחולים וריקים מעננים, משוויצה בצבע הצהוב לבן שלה. שולחת קרניים לוהטות, הישר אל העור שלי ומטגנת אותו, בשעה שאני עושה את הדרך הקצרה מהמשרד שלי אל תחנת האוטובוס.

אני שונא את הקיץ, זה כל מה שאני חושב לעצמי כרגע, שונא אותו.

אני נשבע, למרות שההליכה הזו לוקחת פחות מארבע דקות, שאני מתחיל להריח את העור שלי נשרף.

אני מקלל אל האוויר.

הרכב שלי עדיין במוסך, וכנראה יישאר שם עד שבוע הבא, לכן, בינתיים נגזר עליי להשתמש בתחבורה ציבורית.
אני בועט באבן שנקרית בדרכי, מוציא את העצבים שלי על האבן המסכנה, שטסה באוויר רק כדי לנחות בחזרה על המדרכה הלוהטת.
מרחוק אני מבחין שבתחנת האוטובוס יש רק אדם אחד.
הוא יושב על הספסל, בחלק המוצל ואני מקלל שוב כי אני מבין שאין לי שום מחסה מפני השמש.

כשאני מגיע לתחנה, אני מסדר את התיק על הגב שלי, ומצטופף בפינה השמאלית של בניסיון למנוע מהשמש לגעת לי בעור.
הניסיון כמובן, נכשל וצידו הימני של הגוף שלי נשאר חשוף לשמש.
כזה יום מגעיל, אני חושב לעצמי.
הזקן, שעכשיו אני כבר קרוב מספיק כדי להביט בו, שקוע בספר שהוא אוחז בידו.
אני סורק אותו רגע, הוא נראה בן שישים ומשהו, ועוד יש לו שיער על הראש, כסוף ומבריק. אני תוהה אם גם לי ישארו השערות כשאגיע לגילו, ומתוך אינסטינקט, מעביר יד בתוך הבלורית על הראש לי.
אני בוחן את הבגדים שלו, הוא לובש חולצה לבנה מכופתרת ומגוהצת, מכנס מחויט בצבע בז', ונועל נעליים שחורות בלי שרוכים.
אני מסיט את מבטי ממנו כדי לחייך, כי משעשע אותי לחשוב על איש זקן שנועל נעליים בלי שרוכים.
אני מנסה לשעשע את עצמי במשחק ניחושים זריז, מנסה לנחש מה האיש הזה עשה בעבר או עדיין עושה.
הספר בידו גורם לי להאמין שהוא כנראה איזה איש חשוב, אולי מרצה באוניברסיטה, אולי פסיכולוג, למרות שלא נראה לי שפסיכולוג ייסע באוטובוס.
אני מחייך לעצמי, בטוח שאני נראה כמו משוגע ואז החום שוב מכה בי.
החולצה נדבקת לי לעור ואני ממש מרגיש שעוד רגע אני מתפלץ.
כל כך חם, לעזאזל.
אני חושב על היום המגעיל שהיה לי.
איחרתי הבוקר למשרד כי השעון המעורר לא צלצל בזמן.
אחר כך, הבוס שלי צעק עליי כי הגשתי דוח עם כמה טעויות, והייתי צריך לבזבז כמעט שלוש שעות על התיקון שלו. ואז, המזכירה הנחיתה על השולחן שלי ערימה של מסמכים.
השיא היה, שעד שכבר יכולתי לצאת לארוחת צהריים – גיליתי "לשמחתי" שהשארתי את האוכל שלי בבית.
אז בנוסף לזה שחם לי, אני גם רעב, מאוד רעב.

אני מוחה מעט זיעה מהמצח שלי, מנסה לנשום קצת אוויר, אבל הוא חם ולח ואני מצטער שניסיתי בכלל.

בא לי למות. אני חושב, הזמן לא עובר, ואני מרגיש כל שנייה ושנייה בייסורים נוראיים.
אני סורק את הרחוב הריק, ואז מחזיר את מבטי אל התחנה ואל הזקן, רק כדי לקלוט שהוא מביט מזועזע, הספר מונח סגור בחיקו.

אני מביט בו בחזרה, ואז הוא נעמד ומתקרב אליי.
אני ממצמץ, מעט מבולבל.
"למה שתרצה למות?" הוא שואל ברצינות תהומית, ואני מבין, שאו שהוא קורא מחשבות, או שלצערי לא אמרתי את המילים האלה רק לעצמי.
"בחור צעיר! למה שתהיה לך משאלת מוות?" הוא ממשיך, מנופף בידיו הרזות מולי.
משום מה, אני נתקף בדחף עז לצחוק, כל הסיטואציה הזו נראית לי הזויה, והזקן הזה- אני אפילו לא מכיר אותו, אבל איך שהוא אני מרגיש צורך להסביר לו שאני לא באמת רוצה למות.
"לא, לא, אני לא רוצה למות." אני מתחיל לומר.
הזקן מביט בי, מחכה שאמשיך, הוא נראה כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם וככה, אני מוצא את עצמי מתחיל להסביר לו שזו סתם צורת ביטוי, שזה משהו שאנשים אומרים כשיש להם יום לא טוב.
"אני נשבע, אני לא רוצה למות." אני מתעקש. "זה סתם, פשוט היה לי יום רע."
"יום רע?" הוא שואל בריכוז, רגע אחרי הוא מחייך ואז פורץ בצחוק פראי.
הוא כמעט מתגלגל ואני צופה בו כשהוא מדי פעם מביט בי בשעשוע גלוי.
"כזה יש לכולנו." הוא אומר מבעד לצחוק, וחוזר להתיישב על הספסל עם הספר בחיקו.
"בוא, שב." הוא אומר לי, מסמן לי להתיישב לידו, ואני מציית, תוך כדי אני מנסה להציץ בספר שהוא קורא, ואני רואה שזה ספר על התמודדות עם אובדן.
אני קורא את האותיות השחורות המוטבעות על הכריכה, ותוהה- את מי איבד הזקן הזה.
הוא מפשפש בכיס השמאלי של המכנס שלו כמה דקות, מחפש בו משהו, וכשהוא מושיט לי את ידו- סוכריית מנטה קטנה, עטופה בצלופן שקוף מונחת בכף ידו.
"קח." הוא אומר. "סוכרייה תמיד עוזרת לי כשיש לי יום רע. אני אוהב מתוק." הוא מסביר, ממהר להפוך את הספר על גבו ולהניח אותו בצד.
אני מהסס לרגע, אבל אז משתכנע ולוקח את הסוכרייה.
הוא לוקח סוכרייה גם לעצמו.
"אם מותר לי לשאול, מה היה כל כך גרוע ביום שלך?" הוא שואל.
ואני, שגם ככה אין לי לאן למהר, מוצא את עצמי מספר לו את קורותיי מהבוקר עד לרגע הזה.
הוא צוחק בתגובה, ומניף יד לעברי, בביטול.
"בחור צעיר, חבל להתעצבן על ימים לא טובים." הוא אומר, נהנה בבירור מהסוכרייה שלו. "במקום להיכנס למצב רוח רע, תמצא משהו שיעודד אותך בימים כאלה." הוא מחווה לכיוון כיס המכנסיים השמאלי שלו וטופח עליו. "בסוף הכל עובר."
אני מגלגל את הסוכרייה המתוקה על הלשון שלי, ומחליט שאם הוא שאל, גם לי מותר לשאול.
"מה קרה לך? למה אתה צריך סוכרייה היום?" אני שואל, סקרן.
"אההה…" הוא מתחיל, רגע אחרי הוא נאנח ואז מחייך במין עצבות.
"היום יום חמישי, זה היום שבו אני מבקר את האישה שלי בבית העלמין. כל יום חמישי בשלוש, כמו שעון." הוא מסביר. "נפטרה מסרטן לפני שנתיים, ומאז… ריק לי, בבית, בלב- ריק." הוא ממשיך לחייך.
ועכשיו, אני מבין למה הוא קורא ספר על התמודדות עם אובדן.
הוא סופק את כפות ידייו, מביט למעלה. "אין מה לעשות, ככה זה בחיים."
אני שותק לרגע, מהרהר בדבריו, וחושב על כמה זה בטח עצוב לאבד בשלב כזה של החיים את האדם שחלקת איתו כל כך הרבה רגעים.
"אני מצטער על אשתך." אני אומר, לא מוצא מה עוד להגיד מלבד זה, ובו זמנית מרגיש מגוחך וטיפשי על כל שהעזתי להתלונן על ה"היום הרע" שהיה לי.
אני מקלל בתוך הראש, חושב לעצמי שאני חייב ללמוד להיכנס לפרופורציות.
"כמה זמן הייתם נשואים?" אני שואל, נחוש בדעתי לגרום לו לדבר, בניסיון לפצות מעט על שבזבזתי את זמנו עם התלונות הילדותיות שלי.
הזקן, כאילו מתנער מחלום, מביט בי בשתיקה, ואז פותח את פיו.
"שלושים וחמש שנה." הוא אומר, חיוך רך מעטר את שפתייו. "התחתנו בגיל עשרים ושתיים, אז עוד בזמנים שהכל היה פשוט יותר, הכרנו באוניברסיטה, שנינו היינו סטודנטים להיסטוריה."
אני מחייך, מסמן לו בלי מילים להמשיך לדבר, והוא ממשיך לדבר.
הוא מספר לי על היום שבו הרופא מסר להם את האבחנה, ועל הימים והשנים שהגיעו אחרי כשהמחלה הלכה והשתלטה על הגוף שלה.
הוא מספר לי איך סעד אותה, וצפה בה לאט לאט הולכת ונעלמת לנגד עינייו.
"הכל אני עשיתי. הילדים רצו להביא מטפלת, אבל לא הסכמתי שמישהו אחר יהיה איתה, ידעתי שזה צריך להיות אני." הוא מסביר.
הוא מספר לי על היום שבו נשמטה הקרקע מתחת לרגלייו, איך הפסיק לנשום וחצי ממנו נקרע מעליו.
הוא מספר לי על השנה הראשונה בלעדיה, בלי אשתו.
הוא מספר לי על הבדידות והעצבות, שחיכו לו בכל פינה.
הוא מספר לי על הימים הארוכים שבהם שכב במיטה, וסירב לעזוב את הבית.
הוא מספר לי על הכאב, שלא מניח ודוקר לו את הלב שוב ושוב בלי הפסקה.
הוא מספר לי על הזיכרונות שמציפים בלי שום התראה, וכמעט מטביעים אותו.
"בהתחלה לא עזר לילדים כלום." הוא אומר, "רק רציתי להיות במיטה. כל היום, עם השקט והלבד." הוא מסביר.
"קשה להסביר לבן אדם שלא חווה אובדן את התחושה, פתאום מרעש- הכל הופך להיות שקט, ואין לך חשק לכלום, לא לחיות וגם לא למות, אתה פשוט רוצה שקט."
אני בולע קצת רוק, עוצר את הנשימה ולא מעיז להפריע לו בזמן שהוא מדבר.
"הייתי שוכב במיטה, מהבוקר עד הערב, לפעמים בלי לצאת ממנה בכלל." הוא מגלה. "ככה, יום יום. רק רציתי שקט. רציתי להיאחז בזיכרונות שלנו עוד קצת, לזכור הכל, כל דבר ממנה. שנה וחצי, שנה וחצי, זה כל מה שעשיתי."
הוא מכחכח בגרונו, מעיף בי מבט כדי לראות את התגובה שלי, ואז ממשיך.
אני מנסה לבלוע את הגוש שחוסם את גרוני.
"יום אחד, הבן הקטן שלי בא הביתה. נכנס ישר לחדר שלנו והתיישב על המיטה." הוא עוצר לרגע, לוקח נשימה. "הוא אמר שזה לא הוגן מה שאני עושה, שלא הוגן שיש להם אבא חי-מת."
הוא נאנח שוב, ואז, כמו כבמטה קסמים- העיניים שלו נדלקות.
"הוא הביא לי את הספר הזה." הוא מחווה לכיוון הספר, "ושקית של סוכריות מנטה שאני אוהב, וככה בכל יום, הוא היה מגיע והיינו אוכלים כמה יחד." הוא מחייך באיטיות. "הוא צדק, זה באמת לא היה הוגן מצידי, חשבתי רק על עצמי."
הוא מביט בכף ידו, אחר כך בי. "מאז, בכל פעם שאני צריך לצאת מהבית, אני לוקח איתי כמה סוכריות."
"והספר?" אני שואל בעדינות, "גם אותו אתה תמיד לוקח איתך?"
הוא מניד בראשו לשלילה.
"רק עכשיו התחלתי לקרוא בו. לפני כן, לא העזתי לגעת בו, עוד לא הייתי מוכן להשלים עם האובדן."
אני שותק, נותן למשפט הזה לרחף באוויר לכמה רגעים.
"אומרים שיש כמה שלבים בתהליך האבל, אני כנראה עדיין בהתחלה אבל אני מניח שאני מתקדם לאט לאט."
אני שותק, לא בטוח מה אני כבר יכול להגיד לאיש הזה שיושב מולי.
"אבל נו, אין מה לעשות." הוא ממהר להפר את השקט. "ככה זה בחיים. לומדים לקבל דברים, גם כשאנחנו לא ממש רוצים, ולומדים למצוא לעצמנו סוכריות בתוך כל המריר."
הוא מוציא סוכריה נוספת מהכיס שלו, ומושיט לי אותה, אני מביט בה, ולוקח אותה בלי להסס.
"ואתה, תהיה חכם ותמצא את הסוכריות שלך כבר עכשיו כשאתה צעיר, ותנסה לא לתת לטעם המר, להשתלט על המתוק." הוא מסכם.
אני מרגיש שהמשפט הזה יעסיק אותי עוד הרבה זמן, ולרגע אני מוצא את עצמי מהרהר בוץ.
בדיוק כשאני פותח את הפה כדי להודות לזקן סוף סוף, הוא כבר נעמד.
"האוטובוס שלי!" הוא קורא, ומצביע לכיוונו של המרובע הירוק הגדול שמתקרב אל התחנה.
הוא מסדר את המכנס שלו, מצמיד את הספר שלו אל החזה, וממהר לעמוד קרוב לשפת המדרכה.
"תודה על הסוכריות!" אני צועק לעברו, ממש שניה לפני.
"אין בעד מה!" הוא משיב בחיוך, ואז הוא נעלם בתוך האוטובוס.

אני צופה באוטובוס הולך ומתרחק עם הזקן בתוכו, ועם טעם מתוק של מנטה שחוגג לי בפה, אני מבין שהזקן לא נתן לי סוכריות.

הוא נתן לי תובנות.


תגובות (6)

הפסקתי באמצע.
אבל עד איפה שהפסקתי זה מעולה!

23/08/2021 14:30

-של בניסיון למנוע מהשמש…- של *התחנה* בניסיון… (אני מניחה שהתפספס לך)
-מהרהר בוץ. – בו

קודם כל, אני חייבת לציין שאני מרגישה בדיוק כמוהו בחום הנוכחי של התקופה הזאת. זה כאילו כתבת מילה במילה את המחשבות שלי בכל פעם שאני רק מוציאה יד מהחלון, ברצינות. אני מתאדה בחום הפסיכי הזה.
אין, רק מהתיאורים שלו קנית אותי XD

העברת את הסיפור של שניהם ואת המסר בצורה ממש יפה ועדינה. אהבתי מאוד את הכתיבה. היא מעניינת וכתובה היטב והרגשתי שאני מתחברת אל הדמויות ורוצה להכיר אותם. שאכפת לי מהם.
החלק שבו יש חזרה על המשפט "הוא מספר לי על" קצת הציק לי כי יש לי הרגשה שאפשר היה לכתוב את זה אחרת, אבל זה נטו העדפה אישית.

זה באמת לא פשוט לקחת את עצמך בידיים ולקום אחרי אובדן. הכאב תופס אותך בכל מיני מצבים שלא תמיד אתה יודע איך לצאת מהם.
כשסבא שלי ז"ל נפטר לקחתי את זה ממש קשה ונשארתי בבית לשבעה, וממש באותו יום שיצאנו חזרתי לשירות לאומי והיתה לנו שיחה עם האחראי של מחלקת תשושי נפש-סיעודיים בבית אבות וזה הזכיר לי אותו ואני פשוט זוכרת שהתכרבלתי לתוכי על הכיסא והתחלתי לבכות בשקט ורק רציתי שהקיר יבלע אותי. כולם היו ממש מנומסים ואף אחד לא דיבר איתי למרות שישבתי ממש מול הבנאדם ובכיתי כל השיחה, כשבתכלס רק הרכזת שלי ושתי אנשים נוספים כנראה הבינו למה אני בוכה בכלל.

בכל אופן, (מצטערת על החפירה) פתאום יש לי חשק לשבת גם בתחנת אוטובוס ולחכות שמישהו יביא לי סוכריה (למרות שסביר להניח שלא אקח אותה, כי זרים וזה, אבל העיקר המחווה).
נהנתי מאוד מהקריאה.

23/08/2021 21:00

    היי ספיר!

    לא נראה לי שיש מישהו שמרגיש אחרת בקיץ הלוהט פה במדינה חחח.

    אני שמחה שאהבת והצלחת להתחבר לדמויות! ממש השתדלתי ליצוק לתוך כל אחת מהדמויות עומק, אבל לא בצורה כזו שתכביד.
    כיף לדעת שהצלחתי!
    לוקחת את ההערה על החזרתיות לתשומת ליבי!

    מצטערת לשמוע על סבא שלך, ואני לגמרי מסכימה איתך.
    אובדן זה משהו שמאתגר מאוד להתמודד איתו, ולא תמיד קל גם להתעמת איתו ולנסות לקום ממנו.
    באופן אישי, אני מרגישה שזה משהו שאי אפשר להשלים איתו אף פעם, זה אבסורדי כי צריך להשלים עם אובדן כדי להיות מסוגלים להמשיך הלאה, אבל בו זמנית- זה נראה לי משהו בלתי אפשרי,פשוט לא הגיוני.
    אי אפשר באמת להתגבר על דבר כזה, והזמן לא באמת מרפא את הכל. (הכי מצחיק שאני אומרת את זה בתור מישהי שאיבדה אח.)

    לא חפרת בכלל שמחתי לקרוא את התגובה שלך, תודה ששיתפת אותי :)

    24/08/2021 10:21

הי.

שמתי לב שיצא קצת רצף של סיפורים אופטימיים, אז אני מקווה שזה אומר שזו תקופה טובה מבחינתך (למרות שגם בעבר היו)

מצד אחד יש בסיפור הרבה אלמנטים שאני אוהב. העיקרי זה האוטובוס. נראה לי שיש איזו תפישה רומנטית לגבי אוטובוסים ותחנות אוטובוסים בימינו. מקום לפגוש בו זרים נחמדים, עם קרבה פיזית שבתחילה היא מאולצת, אבל כנראה שכולנו זקוקים לה.

יש שיחה עם זר, יש סיפור על אובדן והשראה, ולהאחז בטוב ועוד. זה אולי לא הכי מקורי ועדיין כתוב יפה.
מה שכן, הרגשתי בסוף איזה חוסר סיפוק וניסיתי להבין למה, ואחרי קריאה נוספת וחשיבה מעמיקה, דמיינתי את עצמי בסיטואציה, במקום אותו גיבור. אני חושב שחלק מהתגובות שלי היו דומות אבל חלקן היו מגיעות ממקום מנומס, וחוסר רצון להתעמת עם אדם שאבד אדם יקר לו.
יכול להיות שבסוף השיחה הייתי משכנע את עצמי להסתכל קצת אחרת על החיים ואולי באמת ההרגשה שלי היתה משתפרת לפרק זמן, אבל אני יודע שגם בשלב מסוים היא שוב היתה דועכת.
ואולי אני טועה כאן, חשבתי שאת כותבת את הסיפור הזה, או סיפורים כאלה, כי יש בך משהו שרוצה לגרום לתחושות האלה לעלות אצלך אבל זה לא תמיד מצליח – וזה כבר סקרן אותי יותר.
אולי אופטימיות היא גם סוג של מסכה שאנחנו עוטים כי אנחנו רוצים שהיא תהפוך להיות חלק מאתנו?
אני מרגיש איזה צורך לדחוק אותך לפינה, איזה צורך להוציא ממך איזו אמירה אמיתית, אבל זה כנראה צורך שלי בעיקר ואומר עלי משהו.

אבל גם שמחתי על ההזדמנות לכתוב לך תגובה.

29/08/2021 19:50

    היי גיד,

    אני שמחה לשמוע שאהבת, ומאוד שמחה על התגובה המפורטת וההתייחסות שלך לאלמנטים השונים בסיפור.
    אני חושבת שזו פעם ראשונה שבאמת התייחסתי לכל אלמנט ויצקתי לתוכו משמעות שתשרת את הסיפור.
    בדרך כלל, אני לא חושבת יותר מדי לעומק בתהליך הכתיבה שלי, מה שיוצא- יוצא (אופסי).

    בקשר לשאלה שלך, האמת היא שאני לא מנסה לעשות שום דבר מיוחד.
    אני חושבת שבסופו של דבר כשאני כותבת, אני סוג של מעבירה את המחשבות שלי אל תוך הסיפור- ובמקרה הזה, אני חושבת שהדרך שבה הזקן מתמודד עם האובדן שלו, היא דרך שהייתי רוצה מאוד ללמוד לסגל לעצמי.

    אני מאוד משתדלת להסתכל על דברים בצורה אופטימית וזה לפעמים מאוד מאתגר.
    מה שמצחיק זה שפעם, בכל פעם שהייתי קצת מתבאסת או משהו כזה, הייתי בטוחה שאני אדם לא אופטימי עד שמישהו אמר לי שלהיות אופטימי לא אומר שתמיד טוב לך, אלא שאתה פשוט מאמין שיהיה טוב גם כשלא וזה משהו שלגמרי הולך איתי.

    היום אני מבינה שלהיות אופטימי לא אומר שאתה צריך לחייך כל הזמן ולרקוד, אתה פשוט יכול להאמין בתוך תוכך שהכל יהיה בסדר :)

    ואגב, אני לא חושבת שאפשר לזייף אופטימיות.
    זה קשה מדי.

    מקווה שעניתי לך על השאלה איך שהוא, למרות שיש לי תחושה שהיא לא תספק אותך!

    29/08/2021 20:06

התחושה מדויקת, אבל אני מעריך את הניסיון.

29/08/2021 20:23
17 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך