סוד חיי הנצח

חור נפער. ובמבט שני פיסת בשר מתנדנדת מתוך החור הזה. כן כן, זה הפה של גוגו. גוגו לא זוכר איך מתחילים לנשום.
"אבל…" אמר במחנק.
הפיסה הוסיפה להתנדנד בפיו, ושוק הבשר נשמט לרצפה. הוא התכופף במהרה לאחוז בו שוב מאובק מחול.
"אני מורד!" קורא זינה בגינה קריאת מרד.
גוגו לא הצליח לעכל את הדברים. הוא לא הצליח להכיל מה הכוונה של מה שנאמר עכשיו, ואת המשמעות של זה.
"מדוע? הרי… זה לא יעזור לך בכלום…" השתומם. הוא נעצר והחל להפעיל את מוחו הקודח ומלא ההיגיון, "אם יהיה חורף… יהיה לך קר. אם לא תאכל, תהיה רעב!" את המילה האחרונה קרא בזעקת חרדה. "אם לא תנוח…"
"אז שיהי כן!" זינה בגינה שילב את זרועותיו בהחלטיות. "אין שום טעם להתווכח איתי על כך." הכריע. "אני… נמאס לי מהשיטות של האלוהים האלה. הגיע הזמן להגיע אל התכלס."
גוגו בחיים לא שמע שירבוט מילים כל כך מוצלח. 'תכלס' הייתה מילה שמעודו לא נתקל בה. אך גוגו החליט לא לתת לזה לסנוור אותו, למען עתיד חברו המסורבל.
"אל התכלס??" קרא בהישתהות. "האם זה כמו… תוחס?!" איים בחרפה.
"כן, כן." אישר גינה בגינה "משהו כזה."
"אז אתה…" חימום את מוחו הקודח שוב פעם, לתוך רבדים של מחשבות עמוקות. "תצא בסןף כמו תחת גם כן!"
גינה בגינה נחר בבוז. "נראה אותו הופך אותי לתחת." וכך היה. גינה בגינה חיכה להיות תוחס וגוגו האומלל הצטרך לצפות בנעשה בחוסר אמונה עויינת.
זינה בגינה התחיל לעשות כל מיני מעשי שטות, כמו לאכול יותר מדי קני סוכר או להחליק בחורף במורדי ההרים הקפואים. "מרד!" היה צועק בשעה שהחליק בפראות נפחדת במורד ההר. "רק שלא תתקרר!" היה צועק גוגו בכל פעם ששמע את חברו מחליק. אך גינה בגינה כלל לא שמע אותו נוכח צרחות הפרא של עצמו.
"אני מתכחש למוות." כך היה מסביר בטון מעורער ערב מאוחרת שהיה הולך לישון. בשעות ההם, כאשר היה מסביר את המצב מדי פעם לפני שהיה הולך לישון, נראה דומה יותר לפרופסור עייף מטרול משולהב.
"אבל זה לא הופך אותו ללא קיים." כמה שיערות על קודקודו של גוגו הזדקרו במתח אל תקרת המערה.
"הו, אבל בשבילי זה כן." היה מזמזם גינה בגינה בהרשת ניצחון, מרגיש את עייפות הצהריים נוחתת עליו.
טעם מר של קנאה נוצר בפיו של גוגו, אך ידע כי אם יבלע זאת למעמקי גרונו, יטעם ממיץ השיכרות אשר ממריץ את חברו ושניהם יגמרו בקבר באותו תרם עת.

גינה בגינה העביר את נחלת נצחונו לילדיו לפני שמת מדלקת ריאות. כך הסוד לרמות את אלוהים עבר מדור לדור מדור לדור כמו סוד חיי נצח עתיק יומין. הנין נין נין נין נין נין נין נין נין נין נין נין נין נין נין נין של זינה בגינה, חוצה כעת את דרכו לנקודה. הוא מגיע אל כביש המשקיף לנוף רחב ידיים ונופל על ברכיו, קורא מעלה כלפי העננים; "אתה רואה?" הוא צורח. "הקמנו דורות שלמים של אנושות, שבכלל לא מתייחסת לחוקים שלך." קולו מהדהד,
"אנחנו אוכלים יותר מדי, שותים יותר מדי, רוצחים, אונסים, מחללים גופות, מעשנים, זועמים… כל מה שלא כדאי לנו, כאילו לא בראת את המוות בכלל." הוא מרים אצבע מאשימה כלפי מעלה. "רימינו אותך, אין משמעות לחוקים שלך יותר." ואז החל במרץ- "לנשום. ועדיין לא יחגרו חגורות בטיחות. בדרכים? עדיין לא יחבשו קסדות!" הוא ניגב מעל מצחו הטרודה את הזיעה מהעשן, "ויסממו לעצמם את החיים… אתה רואה? החלום של גינה בגינה הצליח. אין דבר שלא עומד בפנינו, אפילו לא אתה. אין אלוהים, אנחנו נחייה חופשיים לגמריי. ואתה? אתה כאילו לא קיים. אין לנו גבולות כמו שלך אין גבול. אין שום משמעות אמיתית יותר למעשים שלך."
מלאך נגלה מלמעלה מבין אל פניו של נינו של גינה. "נכון." קרא בצער, "ניצחתם. והוא?… הוא בוכה כבר שלוש מאות שנים בחדרו." המלאך העייף נראה טרוד יותר מ'דארט ואיידר מקרבו האחרון במלחמת הכוכבים'. "נצחתם." הכריז המלאך, "ועכשיו? אני מקווה שכולכם תשאו בשבע מדורי גהינום ותשאו בתוצאות!"
עיניו נפקחו לרגע. כעת לאחר שניצח, לאחר שניצחו, יאלצו למות כרגיל.
המלאך נעלם.
'בתמותות'. ת.
המלאך התרחק.
'תשאו בתוצאות'.
איש לא שמע עוד על הנכד של גינה בגינה. אולי כי הוא הפסיק לפרסם זאת. ואולי… כי משהו בתוכו נגמר.