סבסטיאן

הייתי מאוהבת בסבסטיאן, בעיקולי גופו, בצבעו השזוף והבוהק והחום-כתום, בשיערותיו העבות המתכתיות ובציורי גופו שקישטו אותו והפכו אותו לכה ייחודי.
היום הייתה הפעם הראשונה שאבא גילה על סבסטיאן. הוא כבר אצלי כמעט שבוע, התחבא טוב-טוב בחדר. כל פעם שאבא נכנס לחדר, הוא הסתתר מאחורי הדלת. חשבתי שאבי כבר לא ידע על קיומו מעולם, היה אפילו משהו משעשע בהחבאת הסוד ההוא ממנו. לשחק איתו בכל פעם שאבא הלך, ללטף את שיערותיו ולחוש את הצליל הענוג שהפיק כשלחצתי על נקודותיו הרגישות. אולם היום, כאשר חזרתי מהיכרות של חצי שעה עם סבסטיאן, הדלת של הבית הייתה פתוחה. אבא בדיוק חזר מן העבודה. סביבות שש בערב, ככה. חזרתי מיוזעת ומסריחה מהיום החם והמגעיל בו נאלצתי לסחוב את סבסטיאן משהו כמו עשרים ומשהו דקות הלוך אל החור ההוא בגבעתיים, מול בית הקפה "ויולה", ואז עוד איזה עשרים דקות בחזרה הביתה. הדרך אל ההיכרות עם סבסטיאן הייתה ארוכה וקשה יותר משדמיינתי, הוא עדיין היה אפוף מסתורין בעיניי, ולמרות זאת, זה בדיוק הדבר שגרם לי להתאהב בו. גם חשתי שאני מכירה אותו טיפה יותר לאחר מפגש ההיכרות ההוא.
אולם היום אבא ראה אותי אוחזת בו כששמע אותי פוסעת מן דלת הכניסה. הוא ראשית בחן אותי, ומבט מופתע וכועס בו-זמנית הופיע על פניו. הוא נעץ בי את עיניו האפורות וחסרות ההבנה. חשתי שאם אספר לו את האמת, הוא יזיק איכשהו לסבסטיאן, או יפגע בו. ידעתי מלכתחילה שהוא יתנגד לנוכחותו ובגלל זה נאלצתי לשמור עליו בסוד.

"מה זה, מה את סוחבת על הגב שלך?!" אבא שאל.

"גיטרה!" אמא יצאה מן מרפסת השירות שבה תמיד עישנה.

"גיטרה לילדה?!"

אטמתי עצמי מן הצעקות. נתתי לאמא לעמוד בויכוח במקומי. היא ידעה על סבסטיאן.
נזכרתי ביום שבו רכשתי את סבסטיאן. הלכתי לי ביום רגיל ברחובות גבעתיים, לאחר ששתיתי קפה עם חברה ב"ויולה". כשהתכוונו ללכת הביתה. שמעתי מן חנות כלי הנגינה מנגינה נעימה. תמיד חלפתי על פני החנות הקטנה וראיתי שבחלון הראווה מספר גיטרות, דומות למראה, אך אף אחת לא הייתה קרובה ביופייה לסבסטיאן. הוא לא היה הגיטרה הכי יקרה בחנות, היו יקרות ממנו, הוא אמנם גם לא היה הזול שבינהן, הוא היה בדיוק באמצע, ומשום מה אותו רציתי. ידעתי שאיתו אסתדר. ביום הראשון לא נגעתי בו, נתתי לו להתרגל לסביבת המגורים. ניסיתי להכיר אותו מהיום השני שבו שהה אצלי. ביום הרביעי כבר ידעתי לפרוט עליו את סמוק און דה ווטר. פעם על מיתר אחד, וכשחזרתי הביתה היום, כבר ידעתי לבצע את המנגינה עם שני מיתרים.

"אני אקנה לה פסנתר, רק תחזירו את הגיטרה!" שמעתי את הצעקות של אבא מחוץ לחדר. הוא התנגד שאעשה כל דבר שמבחינתו היה שייך לעולם הגברים. מנקודת מבטו, אישה צריכה להיות מעודנת ולנגן במשהו עדין ואצילי, כמו פסנתר או כינור. מה פתאום גיטרה? אבי עצמו נהג לנגן על תופים, אבל מעולם לא החזיק מערכת תופים ברשותו כנער. הוא ניגן אצל אחרים. חשבתי שאולי הוא משיב על כך שכשהיה קטן לא קנו לו את אשר רצה. משיב בשלילה. כי תמיד אמרו לו לא. כי תמיד ביטלו את רצונו.

הרוחות נרגעו מחוץ לחדר, והבטתי בסבסטיאן. העמקתי אל תוך טוהר נשמתו. התחלתי לנגן. אבי נכנס באמצע, בעודי פורטת על מיתריו. הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי. מבטו היה מאוכזב והוא סגר מיד אחר-כך את דלת החדר. הוא לא קיבל את סבסטיאן, הוא גם לא יקבל את סבסטיאן, אבל סבסטיאן הוא חלק ממני.