סבך שאלות

הראש שלי מבולבל.
פתאום אני מתחילה להיזכר בכל כך הרבה דברים שהדחקתי, כל כך הרבה דברים שקיוויתי לא לזכור יותר לעולם.
פתאום כל מיני הרגשות רעות עולות בי, לא מרפות עד שאני זוכרת לדון בהם, ואז הם מותירים אותי בודדה והמומה.
אני לא יודעת במי אני צריכה לבטוח, בעיקר כי כמעט כולם משקרים לי.
אתה זוכר, אני שואלת, כאילו הוא ממש נמצא לידי ויוכל להשיב. אתה זוכר שהיינו מדברים, והקול שלך היה נעים ועליז? אתה זוכר דברים מפעם, על כל חוויה כזו או אחרת שעברנו ביחד?
אתה זוכר אותי? או משהו ממני בכלל?
אני מנסה לגרום לעצמי להתעמק בכך, להמשיך את מבוך השאלות ללא מענה שלי, אך מהר מאוד מוותרת, היות שכבר הבנתי שאין סיבה לכך.
הרי אין מי שיענה.
ללכת לשאול אני כמובן לא אעשה זאת, גם אם היתה בידי האפשרות לכך.
כבר זמן רב שהבנתי שאני בעצם אני רוצה מענה לשאלות, רק להמשיך לשאול אותן ולהסתובב סחור סחור.
ההבעה העגמומית לא משה מפניי, בעיקר כי לא יכלה. עד שמצב העניינים היה מתאזן, תמיד היה מופיע גורם נוסף/שלישי והורס אותו, מפיל אותו לעפר וגורם לי לנסות להתחיל מחדש ללא הצלחה.
ניסיתי לשאול אנשים, להתייעץ איתם לגבי מבוך שאלותיי, אך מעטים הם הלו שבאמת הצליחו לענות.
לענות נכונה, בכל אופן.

אני חושבת שאם היה אפשר, הייתי נותנת לעצמי לשקוע בבועה גדולה, כזו שאנשים לא יצליחו לחדור אליה ולהפריע לשלוותי.
אני כל כך רוצה להרפות לפעמים, אך תמיד יהיו את אלה שיפריעו באמצע, שיגידו לך "את יכולה יותר מהם, תתאמצי כבר, למען השם, רק תני פעם אחת בחייך, זה לא יזיק."
ולמה, אני שואלת, למה כל כך חשוב להם שאני אצליח יותר? למה הם מנסים רק להקשות עליי?
אמרו לי ש"פעם היית ככה, עכשיו תהיי ככה." אז אנשים שופטים אותי רק לפי מה שכבר –הייתי-?
כלומר, לא אכפת להם ממה שאני עכשיו, מהמצב שלי, או אם השתפרתי מאז?

הייתי רוצה להתבדח פעם עם מישהו שיוכל להבין אותי, לא מישהו רציני מידי שהדבר היחיד שיחשוב עליו הוא "היא צריכה ללכת לפסיכולוג".
באמת שהשתפרתי מאז, אבל כולם סביבי רציניים כל כך, שאם אפלוט בטעות שבכיתי יהיו כאלה שיגיבו מידיית, ויהיו כאלה שהתעלמו, כאילו אני לא קיימת, הרי זה גם חלק מהשגרה שלי, התלונות.
הייתי רוצה להישאר בסבך השאלות שלי, בלי הפרעה מצד אחרים.