סביונים

השביל הלך והסתבך, והרגשתי שאני לא מסוגלת ללכת יותר, אבל בכל זאת המשכתי.
החיוך שלו עזר לי להמשיך לדרוך על האדמה הבוצית, ולעשות צעד אחר צעד בדרך. לא ידעתי בדיוק לאן אנחנו הולכים, אבל הוא הבטיח לי שזה יהיה מקום נהדר, שהמאמץ שווה את זה.

המשכנו ללכת בזמן שהוא החזיק לי את היד, כדי שלא אפול. פתאום הרגשתי בטוחה. הוא אמר שאם אפול הוא יתפוס אותי ולא יניח לי להתרסק על הרצפה. חייכתי.

כעבור זמן מה, הגענו לנקודה שממנה היה אפשר לראות גבעה מכוסה בסביונים לבנים. הוא שמט את ידי והחל לרוץ במעלה הגבעה. בתוך שניות ספורות הוא כבר היה בפסגה. \"בואי!\" הוא קרא לעברי.
הבטתי מסביב. השמיים היו כחולים, הסביונים היו מזמינים, ליטוף הרוח על שיערי נעם לי מאוד, והחיוך שלו גרם לי להרגיש שלווה. אבל לא היה לי כוח. לא יכולתי לצעוד אפילו עוד צעד נוסף. כל צעד הכאיב לי יותר.