נק’ מבט
ביד אחת אחזתי בטלפון שלי ובשנייה תופפתי על הכיסא בעצבנות ובמתח. ישבתי על כיסא בתור הארוך של בית המרקחת והתפללתי שאף אחד שאני מכירה לא יעבור כאן במקרה, רק זה חסר לי, שישאלו אותי מה אני עושה פה.
***
מה נסגר עם הרעש המעצבן הזה? חשבתי בליבי. הילדה הזאת משגעת אותי, היא מתופפת במקצב מחרפן על הכיסא. רק שתפסיק כבר. ניסיתי להעמיק בקריאת המרשם שהדוקטור הביא לי וההוראות שנתן לי, איך להקל את בעיות הקשב וריכוז שלי אבל הילדה הזאת לא עוזרת לי. זהו נמאס לי, שמטתי את הדפים מידי. אני לא יכול לקרוא ככה, רציתי לגשת אליה ולהגיד לה להיות בשקט. התקדמתי לעברה בכעס אך לפתע עצרתי, משהו בה גרם לי לעצור, היא לא הרתיעה אותי אבל היא כן עניינה אותי. בחנתי את פני הילדה, היא הייתה נראית בת שש עשרה אולי שבע עשרה, היה לה שיער שחור, היא הייתה קצת מלאה אבל מעט, עיניה שהיו שקועות בטלפון שלה כמו כול נערה מתבגרת אחרת בדור הזה היו שחורות ובורקות, שפתיה היו אדומות ועבות והיא נשכה אותם במתח. היא הייתה יפה אבל באופן מיוחד, לא רגיל. במקרים אחרים הייתי ניגש אליה לשאול לשלומה ואולי לוקח ממנה את מספר הטלפון שלה, אך הבחנתי במשהו מוזר בעיניה שהתרוצצו ממקום למקום מחפשות מישהו שיעזור לה להימלט מפה, אבל בכול מקרה היא לא קמה והולכת, היא נראתה אבודה. מסוממת.
***
"בן, תשב בשקט." גערתי בילדי הקטן שקפץ לצד הכיסא שלי, הוא רק חייך אבל כמובן שלא נענה לבקשתי, אלא רק חייך חיוך מתגרה והחל ללכת לעבר הקצה השני של בית המרקחת. יופי, זה בדיוק מה שהייתי צריכה, עוד מעט מגיע תורנו ונפספס אותו. בן רץ במהירות והסתכל אחורה עלי, הוא צחק. כן, מצחיק אותו שאמא שלו לחוצה. לפתע הוא נפל. אוי, לא, לא. מיהרתי לעברו. הוא ישב על הרצפה ובכה בחוזקה. "בן בן, תסתכל עלי." אמרתי בעדינות ונשקתי לראשו. הוא הרים אלי עיניים דומעות. "קיבלת מכה?" שאלתי בקול רך, הוא הנהן והצביע על ברכו. "אוי…" נשקתי על מקום הפצע. "אתה יודע מה? יש לי רעיון, מה אתה אומר שנקנה לך פלסטרים חדשים." בן הנהן בהתלהבות. ברור, הטריק הישן עדיין עובד. הושטתי לו יד והוא התרומם בחיוך. לידנו ישבה נערה שבהתה בנו במבט לא ברור. היא הייתה שם עוד לפני שהגענו אז הנחתי שהיא עייפה, מי כמונו יודע כמה מתיש זה התורים של בית המרקחת. הנהנתי לעברה אך היא לא הורידה מאתנו את מבטה. לקחתי את ידו של בן ומשכתי אותו משם במהירות. הנערה המשיכה ללטוש בנו עיניים. קריפית.
***
"מספר 324 לקופה מספר 3." קראתי במיקרופון שלי. נערה התרוממה לאיטה ממושבה. אוי, שיט. חשבתי בליבי, נערה. רק שאני לא אסתבך עם סיפורי סמים. אין לי כוח וזמן לזה. הנערה התקרבה לקופה. למה כולם הולכים כל כך לאט ואחר כך מאשימים אותנו? "איך אפשר לעזור לך?" לבשתי את החיוך המזוייף שאותו אני שומרת ללוקחות. הנערה לא התרשמה מהחיוך, והחזירה לי מבט לא ברור, אולי זועף אולי משועמם. היא הניחה על הדלפק את המרשם. לקחתי אותו ממנה. וקראתי אותו. הסתכלתי עליה ובחנתי אותו בדקדקנות. המרשם נראה אמיתי, אבל כפי שחשבתי סמים. "אפשר כרטיס קופת חולים?" שאלתי את הנערה. היא נתנה לי אותו בחוסר רצון. אבל הכרטיס תאם את הבקשה. אני צריכה להביא לה את התרופה, למרות דעתי עליה. הוצאתי את התרופה מהמגירה. והנחתי אותה בידה. "יום טוב." אמרתי לה. היא הנהנה והלכה.
***
יצאתי מבית המרקחת לאוויר הסתווי. נשמתי את האוויר לראותי, האוויר שאותו השתוקקתי לנשום בשעה האחרונה. נטלתי את השקית בידי והלכתי במורד הרחוב. מחשבות התרוצצו במוחי. הרצתי את השעה האחרונה שוב ושוב וניסיתי להבין מה האנשים שהיו סביבי חשבו, הם לא הבינו שאני רואה את המבטים שלהם? אבל אני מעדיפה שיחשבו עלי כ"ילדה רעה" מאשר שירחמו עלי.
"היי." נכנסתי לבית, הוא היה חשוך, כול התריסים היו מוגפים. "גאיה!" קראתי. "איפה את?"
"מה?" היא נהמה מכיוון הספה. גאיה, אחותי הגדולה הייתה שרועה על הספה לבושה בלבוש מינימלי שאותו לבשה כול השבוע. היא הייתה נראית רזה, וחיוורת, עצמותיה בלטו. הילדה החייכנית והחברותית עם שמחת החיים הפכה לרוח רפאים מדוכאת.
"היי." אמרתי לה ברכות, "בואי למטבח. אני אכין לך תה." משכתי את ידה הדקיקה. "לא." היא התנגדה. "בואי את רוצה את התרופה, נכון?"
תגובות (0)