נקודה למחשבה

הסופר היה מלא וכולם היו חסריי סבלנות בתור. הקופאית הייתה אדישה ועצבנית ולאישה שלפניי היו המון מצרכים שגרמו לכולם לשחרר אנחה לא מרוצה.
אנשים החלו למלמל על כך שהם צריכים להגיע לבית לילדים שלהם, אבל הקופאית לא התייחסה רק המשיכה למלא את עבודתה שלה.
שהאישה הזאת סיימה כבר, והגיע תורי איש אחד התחיל לצעוק בעצבים: "נו מה ניהיה כמה זמן לוקח לכם, אני צריך להגיע הביתה היום, אני עומד כאן שעה בתור."
הסתובבתי אליו הוא עמד אדם אחד מאחוריי, והוא היה נראה לי מוכר אבל אני לא זוכרת מאיפה.
עיניו היו שקועות ועצובות, ושקיות שחורות מתחתיהם, שערו פרוע והוא היה נראה עייף ומותש.
אנשים מילמלו בהסכמה לדבריו, אבל אין מה לעשות זאת הייתה הקופה היחידה שהייתה פתוחה,ואני התעצבנתי מאותה ההתנהגות החסרת סבלנות של האנשים האלה.
הקופאית החלה להעביר את הדברים שלי בחוסר סבלנות ועצבנית, היה נראה שכולה מתוחה כמו קפיץ.
לפתע טלפון צלצל וכולם חיפשו בכיסיהם, אבל הוא היה של הקופאית.
היא הרימה את הצג באדישות מסתכלת על הצג ופוערת עיניים לשמו, היא עזבה את העמדה שלה ורצה בריצה החוצה.
כולם החלו להתייאש ולעזוב את המצרכים וללכת, אבל אני המשכתי לעמוד שם עיקשת.
כנראה שמישהו התלונן עלייה ומיד קופאית אחרת באה וסיימה עם החשבון שלי.
שילמתי במהירות ויצאתי מהמקום הזה.
כשיצאתי עבר בי גל קור שגרם לשערותיי לסמור.הידקתי את מעילי את גופי והלכתי במהירות אל מאחוריי הסופר למקום שבו הרכב שלי נמצא.
כאשר ניסיתי לאתר את רכבי בין העשרות מכוניות שעמדו שם בשלל צבעים, שמעתי קול רועד מדבר מאחוריי.
הסתובבתי לאיטי, רואה את הקופאית העצבנית הזאת יושבת מכונסת בתוך עצמה ובוכה.
"תמר, הוא הרגע נפרד ממני…בטלפון, את מבינה שש שנים הייתי שלו הייתי איתו ומה הוא אומר לי זה לא אני זאת את אני פשוט לא אוהב אותך יותר.
הוא שבר לי את הלב ועוד בטלפון אחרי כל מה שעברנו ביחד." שמעתי אותה אומרת.
הסתכלתי עלייה היא ניגבה את דמעותייה עם שרוולה, מנסה שלא לבכות יותר.
מצאתי את עצמי מרחמת עלייה, לא היה פלא שהיא הייתה כל כך עצבנית וחסרת סבלנות היום, היא הרגישה את הסוף הקרב במערכת יחסים עם מישהו שאהבה יותר מכול.
השתדלתי שלא ננעוץ בה מבטים, לא לתת לא הרגשה רעה יותר ממה שיש לה עכשיו.
המשכתי לסרוק את המגרש חנייה שנוצר שם מחפשת את מוחי.
מוצאת אותה לרגע והולכת לכיוונה במהירות, פותחת אותה עם השלט ונכנסת לתוכה מתענגת על החום שבתוכה.
יצאתי מהחנייה, מתקדמת את קדמת החנות רואה את האדם שהתעצבן על הקופאית ממקודם, ולפתע נזכרתי מאיפה אני זוכרת אותו, לפניי חודש בנו נהרג מפיגוע דקירה, היום יש לו אזכרה וכנראה לשם הוא כל כך מיהר, לכן הוא בטח עבר בסופר כדי לקנות את הדברים החסרים.
התביישתי בעצמי באיך שכעסתי עליו כל כך, אם אני הייתי במקומו הייתי מגיבה אותו הדבר, באותו כעס בדיוק.
ורק עכשיו הבנתי כמה דברים אתה יכול לראות שאתה יוצא המנקודת מבט שלך.
כמה דברים קוראים בזמן שאתה מרגיש בעננים יש את האנשים האלה שלידך סובלים מדברים שקוראים להם.
הילד הזה שיושב בספסל ליד הגן שעשועים, הוא שכן שלי הוא ישב כעוס ומהורהר על החיים.
ההורים שלו מתגרשים היום.
כולם לידו צוחקים, נהנים, שמחים, משחקים, ורק הוא יושב משחק בחול שלידו.
דמעה אחת ירדה מעינו, והוא מיהר לנגב אותה מנסה להיות חזק.
ליבי יצא אליו הוא כל כך קטן וכבר מנסה להיות חזק.
הגעתי הביתה מורידה את כל הקניות, ומכניסה אותם לארונות.
אני יושבת על הספה וחושבת רק על דבר אחד, כמה עוד אנשים כאלה יושבים וסובלים כאשר כולם מסביבם שמחים וצוחקים, כמה אנשים שופטים אותם על התנהגותם המרירה בדיוק כמו מה שאני עשיתי.
כמה עוד אנשים גורמים להם לכאב יותר גדול ממה שהיה להם.