נפילת אליאנז וצדק- פרק א'

נספח 1

אתם יודעים, אני אולי לא מומחה גדול בניהול החיים האידיאלי ביותר שיש לקיים, יש דברים שאי אפשר לקבוע מבלי לראות בעיניים. אבל הפעם אין אפשרות לקבוע אחרת – הנוער של היום הוא דבר מטומטם. הדור הזה של הצעירים שקובע מהי בעיה אמתית הוא טיפשי. כלומר, אל תבינו אותי לא נכון, ידידיי הטובים, אני לא מזלזל באף אחת מן הצרות האלה שנכנסתם לתוכן. הוא עזב אותך, היא בגדה בך, החברה הכי טובה שלך שיקרה לך, נכשלת במבחן חשוב, ההורים שלך מתגרשים, נאנסת כי שתית יותר מדי, נכנסת להיריון כי את לא יודעת להיות זהירה – אני מבין. צרות.
טוב, בסדר, אני מודה שאני מזלזל. אבל יש לי סיבה מוצדקת לומר שהבעיות האלה שלכם, הן… לא בעיות. מדובר במצבים קשים, משברים קטנטנים שהופכים אתכם לגבר ולאשה, משברים שאתם צריכים להודות למי-שזה-לא-יהיה-בשמיים שהם קיימים. אני לא חכם סיני שיודע מהי משמעות החיים, אני בסך הכול בחור רגיל בן תשע עשרה שלא יכול להתגייס לצבא גם אם הוא רוצה. ואני רוצה, האמינו לי שאם יש משהו שאני רוצה לעשות, הוא לצאת מהמיטה המפוארת שבנו לי ולהגן על המדינה שלי. אפילו קיים חוק גיוס חובה שבדרך כלל קשה מאד להימלט ממנו.
אבל לפעמים יש טעויות, תאונות אם לדייק, מסיבות מגוחכות שאין לי כוח לציין בפעם האלף איני יכול לעשות כלום. בזכות התאונה המופלאה אני לא יודע כיצד הייתי משתלב בסרט האמריקאי של הדרמות התיכוניסטיות, אין לי מושג אם הייתי כוכב הבייסבול או החנון של השכבה. אולי הייתה לי חברה לוהטת, בלונדינית כזאת עם רגליים ארוכות-ארוכות, עם עיניים משתיקות כאלה, והייתי מאבד את הבתולין בטיפשות של גיל ההתבגרות בלב מסיבה עם הרבה אלכוהול. סיכוי סביר מאד שהיה זה הגורל שלי.
"אלס, מה אתה עושה מחוץ למיטה?"
אולי, אם הייתה המציאות משתנה בהתאם למשאלות השטחיות שלי, היה לי גורל נורא: ממלכת ההתבגרות הייתה מלאת מכשולים, ככל הנראה שהבלונדינית היפה הייתה בוגדת בי, הייתי מאבד את החבר הכי טוב שלי בגלל שהוא היה האחד שהיא שכבה אתו מאחורי הגב, הייתי הופך למנודה כי הייתי מרביץ לו מול כולם בקפיטריה, משפיל אותו, ובתמורה היה מסיט את כולם נגדי ולא היה לי עם מי לדבר. הייתי יושב לבד בהפסקות, מקלל את העולם, את המציאות, אולי כך הייתי מסיים את השמינית. אבל אתם יודעים מה, זמן לחשוב יש לי ובשפע, והגעתי למסקנה שלא אכפת לי מה היה הגורל שלי. הייתי מקבל כל מסלול אפשרי מכיוון שיש דבר אחד בלבד שהוא יותר גרוע מאסונות שלא ניתן למנוע – שעמום.
"שמעת אותי, בחור צעיר?" קול הבאס נשמע בשנית.
"אני בא." הסתרתי את עלי המריחואנה מתחת לעציץ והפניתי להם את הגב. באנחה כבדה התקרבתי למיטה והצצתי באבי המרוגז. "רק יצאתי לשאוף אוויר."
הוא שילב ידיים בחוסר סבלנות. "הטיפול צריך להתחיל בקרוב."
הצצתי בשעון הקיר. "רק בעוד רבע שעה. אתה רוצה שאבלה את הזמן הפנוי שיש לי במיטה? סבלנות יש לי… אבל לא עד כדי כך."
הוא סימן לי להתיישב על המיטה, הזיז את הכורסא הלבנה והתיישב גם הוא. כאשר התיישבתי בחוסר רצון אמר, "רציתי לדבר אתך על משהו לפני הטיפול. אני לא רוצה להרגיז אותך בזמן שאתה מחובר."
הנהנתי בהיסוס. "אני לא מתרגז לעתים קרובות. אתה יודע את זה."
"זה קשור למריאל."
עיניי התכווצו, סקרתי את פניו בהקפדה בשביל לנסות לקרוא מה שנותר מהמילים. "מה קשור למריאל?"
"אתה יודע מה." ההבעה החדה שבה. "חשבת שלא אעשה דבר בנידון?"
"אל תגיד לי שפיטרת אותה."
"הרבה ברירות לא היו לי."
התחשק לי להחטיף לו עם מכשיר הנייד החדש, אבל לא היה בזה כל טעם, הדבר היחיד שהיה מתנפץ היה המסך. "הייתה לך ברירה. להשאיר אותה."
"ולדעתך לא היה זה חוזר על עצמו? אלס, איני יכול להרשות לעצמי הסחות דעת. המטפלת הצמודה היא לא שמרטפית, היא צריכה לטפל בבריאות שלך, לא בסטיות המיניות שלך." הוא ירק כל מילה כאילו הייתה זו קללה. "הסחת דעת קטנה והיא עפה מכאן. זה החוק. אגב, חוק שלא הפרת מעולם עד השנים האחרונות."
הפעם היה תורי לשלב ידיים. "אני לא מבין מה הבעיה. לא אכפת לה. להפך, היא אוהבת את זה."
הוא חייך בלי שמץ הומור. "הרשה לי לגחך. היא בסך הכול חוששת לא לשמוע בקולך."
"אבא, אתה לא יכול לפטר כל אחת שמתאהבת בי. בסוף לא יישארו לך עובדות."
"אתה גאוותן כל כך. מנין קיבלת זאת, איני מבין."
"מתחיל באות ב'."
הוא הרים את קולו. "וגם חוצפן."
"כיף מאוד לשגע אותך." חיוכי היה משועשע. "בקצב הזה אשכב עם כל אחת שתביא לכאן."
"אפילו לא בצחוק," הזהיר אותי.
"מה אתה רוצה שאעשה? אני משועמם."
"קרא ספר טוב ותשכיל."
"מספיקים לי השיעורים הפרטיים."
הוא קם על רגליו, הפנה לי את הגב, הביט במסך הפלזמה הרחב ואבד עצות. הוא נשם עמוק. "בשביל מה אני מפנק אותך. יש לך כל מה שאין לילדים אחרים בגילך."
הנדתי בראשי לשלילה. "טעות כפולה. אני לא ילד יותר, ואין לי כל מה שלאחרים יש."
"אני עושה כמיטב יכולתי. אתה יודע את זה."
נוצר שקט פתאומי לפני שהוסיף לדבר.
"כל מה שאני יכול אני נותן."
"בעיקר חוקים."
"ציינת הרגע שאינך ילד. אולי אתחיל להפנים זאת כשתתבגר." הקול ירד, הוא לא שב להתיישב אלא נותר לעמוד, לא הביט בי עוד. "אבטח בך שוב כשתתרחק מן החדשה."
עיניי אורו. "יש חדשה? מי?"
"אני מזהיר אותך שוב, אלסנדרו. בינינו, עתיד רב לא יכול להיווצר בינך לבין מי-שזו-לא-תהיה. מה שייצא מכך יהיה שברון לב ובעיקר בכי, בן. אל תשכח שבנות הן רגישות יותר מגברים. לא שמעת זאת ממני."
גלגלתי את עיניי והתבוננתי בדלת. הייתה זו אולי הפעם הראשונה שציפיתי לדיאליזה, העיקר שתסתיים השיחה המצערת.
"תביט בי כשאני מדבר אתך."
"לא דיברת."
"תהיה בשקט ותקשיב לי. היא אמורה להתחיל היום ואתה לא עומד לפתות אותה, אלא רק להודיע לה אם משהו קורה ואם אתה זקוק למשהו. וזכור – היא לא המשרתת שלך אלא המטפלת שלך."
"'מטפלת'," מלמלתי בזלזול.
"פעמים רבות אינך יכול לעשות דברים בעצמך, שנינו יודעים זאת ושנינו לא מעוניינים להיזכר בכמה פעמים בהן ניסית," ציין, ואז פסע לכיוון הדלת בצעדים כבדים. "אני מציע לך לא לשחק באש. גם ככה אתה חי על הקצה."
כאילו שאיני יודע. התבוננתי בו ברוגז כשיצא. מדוע לא היה יכול להבין, חמש פעמים ביום אני צריך לסבול את החיבורים האלה ואת הזרימות שמתקיימות בתוכן. אם כבר עוסקים בדיאליזה, רצוי להיוולד בריא יותר ולהכיר בסוג ה-"נעים" יותר, שהוא נמשך כשלוש פעמים בשבוע, אבל לא – אלוהים היה מוכרח להעמיד את ההורים שלי במבחן ולהעניק להם ילד יחיד שצריך לסבול זאת לאורך כל חיו, חמש פעמים ביממה להיות מחובר למכונה.
אז איזו מין משמעות יש לכל מה שאני מקבל, מסך טלוויזיה רחב מול המיטה, כורסאות, ספות, גיטרה, ארון ספרים, מרפסת גדולה ובה כיסא נדנדה, תקרה שקופה שיעילה בעיקר בלילות. ספורט אני לא יכול לעשות, לצאת מהבית אני יכול בקושי רב כי מדובר בארבע שעות בלבד בהן איני מחובר לדיאליזה, ולכן לא הלכתי ללמוד בבית הספר אלא למדתי בבית. למעשה, אני ממשיך ללמוד בבית, כי גם לאוניברסיטה אני לא יכול ללכת.
מדובר בניהול חיים מצער במיוחד, אני מתגורר באחוזה ענקית בשכונת פאר של צפונבונים ויש לי רק ארבע שעות ביום להסתובב בה, להגיד היי לטבחים, לאם הבית, לעובדים ולעובדות שלה, לצאת החוצה, לשחות. וכשאני אומר "לשחות" – מדובר בלהתרוצץ במים, להימנע מלהגיע למים העמוקים; יהיה זה מטופש לציין, אבל מעולם לא למדתי לשחות כי לא היה צורך בכך, אני מוגבל כל כך בפעילות שאני מסוגל לעשות ולכן אני מוגבל גם בחיים שאני מנהל.
אבא שלי לא מבין את זה, חיו היו עשירים בתקריות מופלאות, ראה עולם, היה נשוי שנים רבות, הקים חברה מצליחה לאוניות. אפילו בתור מתבגר ניהל חיים משוגעים, עישן, שתה, סמים הייתה החוויה היחידה שסירב להתנסות בה. ואת הבתולין איבד בגיל חמש עשרה או שש עשרה. אז כן, לפעמים אני מרגיש כאילו הייתי אפלה שהאירה על חיו הקסומים ושמה להם קץ, אבל איני מאשים את עצמי אלא את שני הוריי, בטרם הלידה צפו שזה הולך להיות העתיד. היה להם מזל שהיו עשירים, אחרת היו צריכים לבלות את רוב זמנם בבית החולים בשביל שלא יקרה חלילה מצב שבנם יגדל בלי משפחה, יתרגל להיות מוקף בילדים נכים-רפואית ויצמח בבית היחיד שהוא מכיר, ככל הנראה גם ימות בו.
הרופאה נכנסה לחדר עם ציוד חדש. היא חייכה חיוך רחב. "מה שלומך, אלס?"
חיוכי היה מבודר. "חדשות רבות אין לי מהשעה האחרונה, דינז."
כאשר התחילה להתעסק בחוטים דיאנה נשמה עמוק בהתרגשות. "בעוד שעה המטפלת החדשה שלך אמורה להגיע. מעניין איך תיראה."
"למה, את מעוניינת?"
היא כמעט שכחה שמדובר בעוד בדיחה גרועה. "אני כבר מחויבת לך."
קרצתי לה.
"לומר לטבחית לבשל לך משהו לאכול?" הציעה, בזמן שהכינה את מסכת ההרדמה לידי.
"אולי פיצה," אמרתי, ואז עטיתי על עצמי את המסכה, "לעזאזל, השעמום משמין אותי."
היא צחקה. "מצחיק שמה שמטריד אותך הוא השמנה."
"ממשהו אני מוכרח להיות מוטרד."
לתרדמת שקעתי מהר מאד. הזיכרונות נכנסו לי לחלומות. קיימים כשני סוגי טיפולים של דיאליזה למחלה שלי, ואני הוא האחד שגזר על עצמי לסבול את הטיפול הכואב יותר. אתם מבינים… עדיין מדובר בחמישה מחזורים ביממה, אבל כל מחזור נמשך כשעה וחצי עד שעתיים, לא ארבע שעות. מה גם מדובר בטיפול שנערך בשנתי בזמן הלילה. כלומר, יכולתי להימנע מכאבים בזמן שאני כלל לא מקדיש לכך תשומת לב, וביום-יום לצאת מהבית כמו אדם רגיל.
מובן מאליו שזה מה שבחרו ההורים שלי לעשות כשנולדתי. וכך קרה בשנים הראשונות. אבל בגיל חמש התחילו הסיוטים, הייתה זו הפעם הראשונה שהתעוררתי באמצע חלום בלהות, מחובר למכשיר, כולי מזיע, מתנשף בכבדות, בגיל חמש היה מעוצב שכלי דיו בשביל להבין שקיימים מצבים מפחידים בחיים. נכנסתי להיסטריה כי הייתי עייף ובשלב מתקדם זה של התשישות שכחתי שהכול בשליטה. והתנתקתי מהחוטים, קמתי מהמיטה, רצתי להוריי והרגשתי סחרחורת, התמוטטתי כשהגעתי למיטה שלהם.
אז הם אמרו, זה חד פעמי; הטיפול הזה עדיף; זה בלתי אפשרי לתת לו לנהל את חיו בין קיר לקיר באחוזה, בצורה בה לא תינתן לו שום אפשרות לראות חיים אחרים מחוץ לשערים העצומים כפי שהוא אמור לעשות. הם צדקו כמובן, המצב גם כך חריג אז אין צורך להבליט אותו, אבל המציאות לא השתנתה לטובה. אולי לא נכנסתי להיסטריה, אבל לעתים קרובות קמתי באמצע הלילה, לא הייתי מסוגל לישון, ולעתים קרובות יותר לא יכולתי להירדם מלכתחילה, מתוך פחד בלתי מוסבר שיקרה משהו ואף אחד לא ישים לב עקב שינה עמוקה. שנתיים סבלתי משינה לא רצופה ומפחד פסיכולוגי שכזה, בזמן קצוב זה למדתי בבית ספר ובגיל שבע נשרתי ממנו והתחלתי ללמוד בבית תוך כדי הסתגלות לטיפול החדש.
אז היה זה מבאס נורא מצד אחד – ארבע שעות חופשיות ותו לא, ומצד שני לא היה הרבה מה לבקש בגיל הזה. תוך כדי חיבור למכשיר צפיתי בטלוויזיה, שיחקתי במשחקי וידיאו, הייתי במחשב הנייד. וכך זה נמשך רוב חיי, והיה מאוחר מדי להתחרט, כי אני רגיל לשיטה הזאת מאז ומתמיד. וכן, אני עדיין מוכרח לעבור טיפול לילי, אבל מדובר בארבע שעות אחרונות לפני התעוררותי הקבועה ומעולם לא קרה שהתעוררתי בהן.
פקחתי עיניים, החדר כבר היה מואר במנורות, בכוכבי הלכת הבחנתי מעליי. הצצתי בשעון, כבר היה שמונה וחצי בערב, ישנתי במשך שלוש שעות וחצי בלי כוונה. בדרך כלל איני ישן בזמן הדיאליזה, אלא רק בזמן הניתוח הקטן בהתחלה, אבל כנראה שהפעם תשישות העצבים השתלטה. הדלת נפתחה, בפתח עמדה בחורה בשנות העשרים לחייה, היו לה שיער שטני ועיניים ירוקות. היא הייתה גבוהה, רזה מאד, עם חיוך מסנוור שכזה, היא שמחה לראות שהתעוררתי. כשהבנתי שמדובר בסוכנת החדשה שלי חייכתי בעייפות. "מביך להיות חדשה באחוזה הענקית הזאת. את מוזמנת לדבר אתי על רגשותייך מתי שתרצי."
היא הנהנה לחיוב בחיוך נבוך, כבר חיבבתי אותה, ניגשה לאחת הכורסאות והתיישבה בהיסוס. "ספר לי על זה." ואז היא הושיטה יד חמה, הוצאתי ידי מהשמיכה ולחצתי אותה בעדינות. "אני היא שרלוט. נעים להכירך, אלס. אני מקווה שנסתדר טוב." ולפתע תפסתי זאת בחיוכה, את החיבה המידית הזו, את המשיכה שהיה קשה מאד להסתיר.
"שרלוט." חזרתי על דבריה. "נעים להכיר."
"הודעתי לאביך שאתה ישן."
ואז שמעתי קולות מלמטה, האחוזה הייתה גדולה ולמרות זאת היה ניתן לתפוס בכל צליל חריג. השקט היה חלק בלתי נפרד ממנה וכאשר הופר כל אחד מן המתגוררים בה שם לב באותו רגע גורלי. "יש לנו אורחים?"
היא הנהנה. "חשבתי שאביך סיפר לך. מדובר בכנס חגיגי לכבוד צאת דגם האוניה החדש."
גלגלתי את עיניי באנחה. "כנס נוסף. אני מבין. טוב, מישהו צריך להיות הבן של המנהל המוערץ. עוד חצי שעה ארד בטוקסידו ותראי איך אני גוזל ממנו את התהילה המופלאה."
היא צחקה.
"כבר הספקת להתאקלם?"
"כן. מסתבר שיש עובדת חדשה נוספת, והתחברנו מיד, היא מתוקה ממש," ענתה.
כיווצתי את עיניי. "חדשה נוספת? מה היא עושה פה?"
היא חשבה על כך והביטה בכוכבים. "אני חושבת שהיא מנקה."
"אוי לי, היא תקנא בך מהר מאד. אני מתערב שהיא כבר מקנאה בך," אמרתי בביטחון. "את בתפקיד נשגב מאד, יקירתי."
לחייה המתוחות החלו להתמלא בצבע אדמדם. "זה כיף כל כך לטפל בך?"
"הכי כיף," אמרתי, ושלחתי את ידי אל הלחיים הסמוקות האלה, העברתי עליהן אצבעות ארוכות. והיא השתתקה, קפאה, לא הצליחה לזוז למגע שלהן. "תיזהרי. בשלב מסוים לא תרצי לעזוב."
היא חייכה במבוכה והסירה את אצבעותיי בעדינות, קמה על הרגליים ופסעה לכיוון הדלת. "אביך אמר לי על זה משהו."
"כן? אז חזרי לשבת ונרכל עליו ביחד. ככה נחזיר לו על הדברים המרושעים שהפיץ."
אבל היא רק צחקקה, הציעה אם אני רוצה לאכול משהו, חשבתי על הפיצה שלא קיבלתי בסוף אבל ויתרתי. היא יצאה, השאירה אותי לבדי, לאחר חצי שעה דיאנה שבה ושחררה אותי מן החוטים. אז עליתי על טוקסידו, הראשון שמצאתי בארון, התזתי מים על השיער וקצת בושם וירדתי למטה. כשכמה מהם הבחינו בי עומד מעל המעקה בקומה השנייה הצביעו עליי בחיוך, הכרתי כבר את כולם, הכנס הזה היה אולי העשירי שחוויתי מימיי. "אלס, בחורי!" קרא אחד מהם בחיוך רחב, שמו היה בריאן סיל, היה בחור טוב ומצחיק מאד. "מה דעתך לרדת, לבדר אותנו קצת?"
את אבא לא ראיתי. לא שהתגעגעתי אליו. הייתי עסוק בלבדר את הסובבים אותי, שתיתי קצת מהליקר שהוגש, פטפטתי ברצון עם כל מי שהתעניין, גם אם סיפוריו שלו קרעו אותי משעמום, והייתה זו האמת לגבי רוב הפעמים. ניגשתי למטבח, חיבקתי את הטבחית מאחוריה כך שלא הבחינה בי בתחילה וקפצה במקומה. "אלס? זה אתה?"
המשכתי לחבק אותה. "אז מי."
"מה נשמע אתך? לא ראיתי אותך כל היום!" היא הסתובבה, וניצלתי זאת ושלחתי יד לכיוון העוגה המוכנה. היא לא הספיקה להחטיף בידי לפני שטעמתי את הקצפת המתוקה. עיוויתי פניי בסלידה מידית. "באמת, אווה, מי לימד אותך לבשל. חסר סוכר."
היא סטרה לי קלות. "כך אתה מדבר אל מי שמאכילה אותך במשך תשע עשרה שנה?"
"בואי לא נגזים," חיוכי היה קטן.
"כן, בוא לא נגזים. אני נמצאת כאן כבר מעלה מעשרים שנה והוריך מעולם לא התלוננו."
"הם אוהבים אותך יותר מדי."
אחד מהטבחים קרא לה, היא הספיקה להזהיר אותי לגבי העוגה לפני שניגשה אליו, נשארתי לבד ובחנתי את המאפים הרבים שזה עתה הוצאו מן התנור. הם בדיוק יצאו להפסקה בחצר האחורית, הזדמנות מצוינת לגנוב מאפה או דונאט. ואז הדלת נפתחה, חשבתי שמדובר באחת המנקות אבל הופתעתי להבחין בעיניה היפות של שרלוט. היא הופתעה גם כן, בהיסוס סגרה את הדלת מאחוריה. "אלס… אתה כאן."
משכתי בכתפיי. "זה בכל זאת הבית שלי."
"כן," השיבה, ולפני שהספיקה להוסיף דבר-מה משכתי בידה ונותרנו פנים מול פנים. היא השתנקה. "בתאורה הזו אני מבין עד כמה את יפה."
היא ניסתה להשתחרר בהתחלה אבל ידעתי שלא רצתה. היו מעשיה מזויפים כליל. בדיוק כמו מריאל לא נאבקה במיוחד לעצור אותי. "מה אתה עושה?"
חייכתי. "מפלרטט אתך."
"למה?"
"כי…" הבטתי בתקרה, הייתי רגיל למצוא כוכבים אז שבתי להביט בפניה באכזבה. "את יפה ואני נמשך אלייך."
היא הנידה בראשה לשלילה, השפילה פניה, אבל הרמתי את סנטרה ונישקתי אותה, סובבתי אותה בזמן זה והושבתי אותה על השולחן, ליד העוגה ממש, בזמן שחפנתי לחייה התרחקה ומלמלה, "הפסק. בבקשה."
"את לא רוצה אותי?" התבוננתי בה בעצב.
"א-אני…" קולה גווע. שבתי לחייך, אחזתי בלחייה בעידוד ואמרתי, "זה בסדר. את לא מוכרחה."
אבל היא רצתה, והייתה מוכרחה כי לא ידעה לרסן עצמה, כי הייתה בטוחה שאין זה נורא כל כך, שאף אחד לא יתפוס אותנו, שאם שנינו נשתוק בנידון אז יהיה בסדר. ובגלל שטבחים לא היו בסביבה קהל לא נראה באופק, אבל לבדנו לא היינו לחלוטין, הדלת נפתחה בזמן ששלחתי יד לכיוון ברכיה.