נעמה

*מכיל קללות אז אם זה מפריע לכם או משהו אל תקראו*

אפילו לא הכרתי אותה באמת.
אבל הסתכלתי עליה, כל הזמן, בשנה האחרונה. היא הגיעה לבית הספר בתחילת כיתה ט', כולה תלתלים ג'ינג'יים קופצניים, וכמובן שבתוך חודש פחות או יותר היא כבר הייתה חלק מהאליטה הגבוהה של הכיתה. היה לה חיוך גדול, ולמרות שהשיניים הקדמיות שלה היו קצת עקומות הוא נראה מושלם. וגם עיניים חומות שאיכשהו לא היו חומות מגעילות כמו שלי אלא חומות יפהפיות. אני באמת לא יודעת איך היא עשתה את הכל אצלה ככה שהיא תיראה מושלמת, כי בסך הכל היא הייתה רגילה ואם היו לי תלתלים ג'ינג'יים ועור לבן ממש כאילו היא בחיים לא השתזפה וגובה מטר חמישים וחמש הייתי מכוערת, יותר מעכשיו עם שיער חלק וחום שמגיע עד המרפקים, עיניים חומות קקי ועור שחום כי בישראל קיץ כל השנה ולגלוש זה כיף. אבל היא נראתה עם כל זה כמו דוגמנית – לא, יותר מדוגמנית, דוגמניות תמיד נראות אדישות להכל והיא נראתה כאילו הכל אכפת לה, מהכל היא שמחה או נעצבה. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי אותה באמת אדישה למשהו.
למרות שהיא הייתה חלק מהאליטה היא גם לא הייתה חלק מהם – היא כן הייתה נחמדה לכולם והכל ולא נהייתה סנובית וכלבה וחתיכת זונה מושלמת כמו מיכל.
לא לחשוב על מיכל, לא משנה, היה מזמן, עבר, אין מה להמשיך להיעלב.
אני חושבת שלא נזכרתי ככה במיכל מאז בעצם שהיא הגיעה. את השם שלה לא קלטתי כשהיא אמרה אותו ביום שהיא הגיעה כי הייתי באוזניות אז את השם שלה גיליתי רק שבועיים אחרי שהיא נכנסה לכיתה. נעמה. זה לא כזה שם מיוחד, אבל איכשהו גם הוא נשמע כל כך מתאים לה וכל כך יפה כשקראו לה. לא יודעת איך זה היה, זה לא הגיוני, ובכל זאת זה קרה.
הערצתי וקינאתי בה מרחוק במשך איזה חודשיים כי היא הצליחה כל כך בקלות להשתלב בכיתה שלנו שעם חצי ממנה לפחות למדתי כבר חמש שנים, אבל מהר מאוד הקנאה נעלמה. זה היה כשסתם ישבתי בחוץ בהפסקת צהריים וקראתי את "המעגל" בפעם המיליון וקיוויתי שכבר בספר הזה ונסה ולינאה יהיו ביחד למרות שזו לא תקווה הגיונית, ואז תהל ומיכל וכל עדת התרנגולות הגיעו, עברו לידי, וכמובן הפטירו "לסבית". כבר לא היה אכפת לי, האמת, התרגלתי. הן מוזמנות להיות כלבות כמה שהן רוצות, התחסנתי, וחוץ מזה הן צודקות. אני באמת לסבית.
אבל נעמה הייתה איתן והיא עצרה אותן ושאלה מה הבעיה שלהן. הופתעתי, לא חשבתי שיכול להיות מישהו לא אנטי-הקהילה בבית הספר שלי, ואז נזכרתי שהיא חדשה ועוד מעט היא תהפוך להיות בדיוק כמו כולן. בכל מקרה, הן גלגלו עיניים והמשיכו הלאה. שמעתי אותה מנסה לדבר איתן על זה אבל זה די דעך ויום אחר כך היא חזרה להסתובב איתם.
אבל אף אחד כבר לא קראה לי לסבית.
היא גם דיברה איתי, יום אחר כך, שאלה אותי אם אני באמת לסבית. הכחשתי כי היה בטוח שאם אני אגיד כן זה יגיע לכולן אבל זה נראה היה שבאמת אכפת לה ושהיא סתם סקרנית.
דיברנו קצת מאז, פה ושם, אבל השיחה האמיתית הראשונה שלנו הייתה באמצע השנה כשהמורה לתנ"ך חילקה אותנו לזוגות כדי לעשות עבודה ביחד. היא הייתה די גרועה בתנ"ך, משהו שדי שמחתי עליו כי זה אמר שהיא תראה אותי במצב שאני חכמה כי אני ממש אוהבת תנ"ך, וגם במדעים ומתמטיקה. בשאר המקצועות היא הייתה בסדר, המקצוע היחיד שהיא הייתה מעולה בו היה אנגלית – אבל כל זה לא הפריע בשום דרך לשלמות שלה. נפגשנו בבית שלה בערב והסברתי לה על מה שאנחנו לומדים ואחרי שהיא הבינה כבר גלשנו לנושאים אחרים. סדרות, ספרים, סרטים, כישרונות, אהבות… אני חושבת שברגע הזה התחלתי באמת לחבב אותה מבחינה רומנטית. אני באמת לא יודעת איך, כי לא דיברנו הרבה אחר כך, רק פה ושם אבל בכל זאת.
אני לא מבינה איך לעזאזל זה כל כך כואב לי. אפילו לא הצלחתי להסביר לעצמי מה זה בדיוק הדבר הזה שאני מרגישה כלפי נעמה, כי זו לא יכולה להיות אהבה, אני כמעט לא מכירה אותה.
אבל זה משהו ומשהו חזק וכשלפני חודש באו לכיתה להגיד שנעמה כבר לא תבוא לבית הספר הזה יותר – משיכה באף של המורה – כי היא התאבדה החור השחור שנפער בתוכי הלך וגדל בכל יום.
אני כבר לא אוכל יותר להסתכל בשיעורים עליה, להעביר כמה מילים כל כמה הפסקות, לחשוב על מה יקרה אם גם היא לסבית או בי או פאן או כל דבר שמאפשר לה להימשך אלי בחזרה. מה שלא הבנתי ואני גם לא פאקינג מבינה עכשיו זה איך היא התאבדה. היא חייכה כל הזמן, את החיוכים הענקיים, היפהפיים שלה. הדיבורים כמובן התחילו, אפילו מהצד של החברות שהיו לה – כלומר, אלה שהיא הסתובבה איתן כל הזמן, היא הייתה חברה של כולם.
לפי מה שהבנתי כשהלכתי ללוויה שלה היה לה דיכאון קליני והיא ניסתה להסתיר אותו מכולם על ידי חיוכים כל הזמן. זה עבד, אבל אני לא יכולה להאמין לזה שכל החיוכים שלה היו לא אמיתיים.
אני לא יכולה להאמין שהיא איננה.