נירגנת

בתור אחת שחיה שנים, ובאדיקות על פי העצות של דודה שלה אחותו הגדולה של אבא שלי. הדודה רבקה עם ב' דגושה. אני מוכרחה להודות שנאלצתי להסתיר ממנה את העובדה שבשנה החמישית לנישואי עשיתי המון עצירות שנועדו להסתכלות לאחור. השאלה הראשונה הייתה כמובן איפה טעיתי? השאלה המשנית הייתה איפה טעינו? השלב האחרון היה מה הלאה? דודה שלי שנאה את העבר שלה ובצדק. פירוט על העניין יגיע בהמשך. או אולי לא. תלוי. העצות של דודה שלי התבססו בעיקר על החיים של אנשים אחרים שאף אחד במשפחה לא מכיר. העיצה הראשונה שנתנה לי הייתה כשהייתי בת שש והחבר שלי מהגן עזב אותי לטובת בלונדינית קטנה בת חמש. בכיתי ודודה שלי עטפה אותי בידיה הגדולות ואמרה לי: "גברים שלא שווים כלום תמיד יעזבו אותך בשביל בלונדינית. הוא לא היה שווה את זה. מחר יום חדש". הבנתי כמעט כל מילה אבל לא הבנתי שום דבר מהמשפט הזה. יאמר לזכותה שהיא תמיד דיברה אלי בגובה העיניים וגרמה לי להרגיש גדולה. אמא שלי לעומת זאת, לה היה תפקיד אחר. היא הייתה מלטפת לי את הראש בחיבה ולא אומרת דבר. היום אני חושדת שגם היה שם רחמים. לפעמים היא אמרה לי בקול לחשני וקטן "הכל יהיה בסדר". שום דבר לא היה בסדר, ובהמשך חיי פגשתי הרבה גברים לא שווים שעזבו אותי בשביל בלונדיניות, וגם בשביל אדמוניות. לא הייתי ילדה יפה, לא הייתי בחורה יפה, וגרוע מזה לא הייתי סקסית. הייתי גבוהה גמלונית עם משקל עודף ופצעי בגרות שלא נעלמו גם אחרי גיל 30 וגם אחרי גיל 40 רק אז נתנו להם שם אחר אקנה. זה נשמע הרבה יותר רפואי מפצעי בגרות. פצעי בגרות הם כאילו נקודות אדומות עם קודקוד מוגלתי שמסמלים את כל מה שאנחנו בבגרותינו. אדמומים, נירגנים (איזו מילה יפה זאת נירגנת), עצבניים, מפוצצים בהורמונים ועם תחושת גועל תמידית מעצמינו ומהעולם. להלן הראשים המוגלתיים. אקנה לעומת זאת זה כבר בעיה בריאותית שיש לטפל בה בכובד ראש עדיף בביקור במכונים מומחים שיגזלו מאיתנו מחיר משכנתא. אני סוטה מהנושא, אני עושה את זה הרבה תתרגלו. את ניק פגשתי בגיל 35 הרבה אחרי שויתרתי לגמרי על אהבה. הוא הגיע. הוא חשב שאני יפה וחושנית ומדהימה ולצערי הרב כנראה שהייתי צריכה גבר שיגיד לי את זה. כתבתי מחזות לפרנסתי. הבית שלי נמצא מול פאב ובית כנסת. זה ניראה לכם ניגוד? מסתבר שזה הולך ממש טוב ביחד. בלילה בירות בקבוקים מוסיקה ובעיקר הרבה סיגריות, בבוקר אפשר לראות שיירה חרישית של טליות צועדת על הבדלים נכנסת לבית הכנסת. ניק ואני נפגשנו בתפר שבין הפאב ובית הכנסת. במכולת השכונתית. הוא מצא חן בעיני ממבט ראשון, לא בגלל שהוא היה כזה יפה, האמת שהוא לא היה יפה בכלל, אבל היה לו חיוך מאיר חדרים, והוא ביקש משמוליק בעל המכולת המריר שלי גראנד מסלה. אחד התבלינים האהובים עלי שכמובן אי אפשר למצוא אותם במכולת של שמוליק. שמוליק עשה פרצוף ואמר שיש לו קינמון ופלפל שחור. ניק צחק צחוק גדול, ואני התערבתי, "יש חנות תבלינים מדהימה בבן גוריון. מומלץ". הוא הסתכל עלי כאילו לא ראה שאני שם כבר עשר דקות מחפשת בנואשות קוטג' שתאריך השיווק שלו לא עבר. איך שהוא הביט בי ניזכרתי שירדתי מהבית עם טרנינג קוקו ובלי איפור הולם. כשאני אומרת הולם אני מתכוונת קצת יותר מליפגלוס שנמרח בהיסח הדעת. ניק חייך "תבואי איתי?" כל כך הרבה זמן לא אמרו לי את צמד המילים הנפלא הזה "תבואי איתי" סימן שאלה.