נייר מחורבן

פתאום זה הכה בי, כאן, בשיעור חסר משמעות של מתמטיקה , עם סדרות והנדסה במרחב.
בזמן שהמורה ברברה על סדרות.
ניסיתי להקשיב. באמת שניסיתי. אבל באותה השנייה ששמעתי אותה אומרת "פירמידה עם בסיס שווה שוקיים" התרוקן לי המוח.
כבר השלמתי עם זה שמתמטיקה זה לא בשביל כולם, וכשאני אומרת כולם, זה בעיקר אני.
הבעיה מתחילה ברגע שאני מרשה לעצמי להגיד את זה מצד אחד ובאותה הנקודה מרשה לעצמי לשאוף ללמוד כלכלה באוניברסיטה.
האירוניה היא שבעוד שהחומר בכלכלה נקלט לי פיקס לראש, משוואה רגילה במתמטיקה מפחלצת אותי מפאניקה.
תוך כדי הכתיבה , (נזכרתי שהפעם האחרונה שהוצאתי דף ועט לכתוב איתם הייתה אי שם בכיתה י"א. הסיבה לזה יכולה להתפרש לשני כיוונים-
# פתאום יש לי חברים לחלוק איתם את ההתמרמרויות שלי
# המוח שלי נכבה זמנית
והלב שלי נוטה יותר לכיוון אופציה ב')
בכל אופן, יש קטעים שאני עוצרת לרגע וחושבת על הזמן שטס, ואיך עם כל הזעם שלי על העולם אני ממשיכה לשבת ולבזבז את הזמן הזה על כלום.
פחדנית.
מגיל 4 חופרים ומז***** בשכל כמה בלתי אפשרי לפרנס את עצמך ולחיות בכבוד ללא תעודת בגרות.
ואז מגיע יאיר לפיד הבן ז**** ומשתין לכולנו בפרצוף.
אבל לפרוש עכשיו? באמצע כיתה י ב '? רגע ליפני הבגרויות?
זה מרגיש אפילו יותר בזבוז.
כי אחריי שכבר השתינו עליי במשך 11 שנה מז****** וגרמו לי ללמוד ולשנן דברים שלא מעניינים אותי ובמלא אני לא אזכור תוך שבוע.. אז מה? עכשיו אני גם לא אקבל את ה"פרס" המז**** שהובטח לי?
אז בעצם מה אכפת לי לקרוע את התחת עוד חצי שנה בשביל דף נייר מחורבן שכביכול מראה את היכולות שלי במקצועות כמו תנ"ך וספרות שאני לא אגע בהם בחיים שלי.
אבל כאן טמונה הבעיה.
כי זה לא באמת נגמר כאן.
אחר כך אלא יהיו "רק" עוד 4 (במקרה הטוב) שנים מז****** באוניברסיטה
ואז "רק" עוד 7 שנות התלמדות שמשתינים לך בפרצוף באיזה משרד מלוקק עם עובדים ממורמרים שמטרתם בחיים היא להראות בעזרת חליפות מגוחכות ומכוניות יקרות כמה הם יותר מאושרים ממך.
גם אם בעצם הם אומללים מבפנים.
ולבסוף,
יהיו לי "רק" עוד כמה שנים עד גיל 70 לעבוד כל יום כמו חמור עבודה כדי להגשים חלומות של מישהו אחר.
וכל זה,
בשביל לפרנס את ילדי כמובן.
כי צריך לממן להם את הלימודים, אחרת איך הם יוציאו בגרות, ילכו לאוניברסיטה, יעברו התלמדות וירקבו בשארית חייהם באיזה משרד?

ופתאום זה הכה בי, שגם החצי שעה הזאת של שיעור מתמטיקה היא חצי שעה יותר מידי מהזמן שלי.
התעוררה אצלי תחושת תסכול וכעס כל כך חזקים.
ראיתי את עצמי קמה מהכיסא , מסתכלת למורה ישר בעיניים , וללא מילה מיותרת יוצאת מהכיתה לחופשי.
דמיינתי את הפרצופים המופתעים של חבריי לכיתה, את הפרצוף המבולבל של המורה.
גיחכתי.
כאילו מינימום עשיתי טבח בכפר.

התמונה הזו העבירה לי תחושת סיפוק.
עשיתי מעשה, עקצתי את המערכת.
לא.
לא באמת.

כמה מבאס זה,
להגיע להארה שאתה לא יותר מחייל מז**** שמהשנייה שנולדת כבר מישהו ישב והכתיב לך מה לעשות, ושלא משנה כמה נתכחש לזה אין לנו פה חופש בחירה אמיתי.
באמצע שיעור מתמטיקה.

צלצול.
כולם קמים החוצה.
כדאי שגם אני.