ניווטים

ניווטים
למה אני לפעמים לא מוצא את הדרך חזרה לבית שלי כשברור שאני באזור ורק איזה רחוב מטעה אותי ואני צריך להקיף עוד בלוק שלם כדי להתמצא.
ואני חושב לעצמי מה כל כך קשה תמיר? קיימות ציפורים עם מוח של ציפור נו. שבעצם יודעות רק לעוף, לאכול משהו בדרך להטיל כמה ביצים פה ושם, ועל הדרך גם לנווט את עצמן מאפריקה לאירופה וגם את הדרך חזרה כמובן.
כשנתקלתי בבעיית הניווטים לראשונה זה היה בגיל יותר צעיר. הייתי אז ילד ואמא שלחה אותי להביא עוגת בוכטה מהבית של ספתא , שרחוק בערך ארבע מאות מטרים בקו אווירי . למעשה שתי רחובות מהרחוב שלי. כמובן שניסיתי לקצר , לרדת מהדרך הראשית ולחצות קצת שבילים. ואיך לא, נאבדתי. הייתי אז בן 9 ולא היה לי את מי לשאול וגם לא נעים בכלל לאבד כתובת שהיית בה רק לפני יומיים, וכבר אלף פעמים לפני כן. ופשוט נאבדתי . הערב כבר ירד . אני חושב שאפילו שמעתי בדמיוני את השמש מגחכת לה שהיא כבר לא תוכל לעזור לי למצוא את הבית המבוקש באור של יום. אני חושב שבאותו יום גם אם השמש הייתה זורחת עוד8 שעות כמו בקוטב בקיץ, לא הייתי מוצא את הדירה. פשוט נאבדתי. האינטואיציה וההתמצאות בין הרחובות פשוט הלכו לישון איך שיצאתי מהבית. ב 8 בערב כשתיארתי לעצמי שאמא כבר דואגת( אגב לא לי, "בלי הבוכטה של ספתא לא יהיה לי מה להגיש לאורחים"). החלטתי לעצור שם איזה תרח ולשאול אותו כדרך אגב, איפה נמצא רחוב התאנה. הרחוב של ספתא. לא אשכח את זה . הוא הביט בי ואמר " אה זה קל, אתה ממש קרוב בחור צעיר. תפנה כאן ימינה , תמשיך עם הכביש ברחוב הזה ארבעה רמזורים ועוד כיכר, למעשה 5 רחובות, ואתה על הרחוב שאתה מחפש". ואני מיד מיהרתי להודות לו, "תודה אדוני, אז הייתי בדרך . סתם רציתי להיות בטוח. שוב תודה". אני כמעט בטוח שהוא לא ראה שניגבתי את הדמעות דקות לפני שפגשתי וכשהגעתי לספתא, מיד אמרתי לה להתקשר לאמא, לדווח שהגעתי ולהגיד לה שעצרתי בדרך לשחק כדורסל עם חבר מהכיתה. וחוץ מזה שתזמין לי מונית בדרך חזרה . סבתא צחקה מהמונית, נתנה לי את הבוכטה ושתי נשיקות, וליוותה אותי אל הדלת. אחרי שסגרה את הדלת נזלה לי עוד דמעה. אמרתי לעצמי שעכשיו אני הולך הביתה בדרך הכי קצרה והבטוחה. לקח לי פחות משתי דקות להגיע חזרה לבית שלי. הרגשתי שבסוף הטובים מנצחים , למרות הכל.
נמלה, שקטנה מאתנו בערך פי 200 אלף , בגודל ובמשקל ובהכל. גם שכלית, יודעת תמיד לאן היא הולכת . וזה באמת מדהים כי היא גם גם עושה את זה עם משקל של כפול או יותר מגופה על הגב. אני זוכר בניווטים בצבא. ברגע שהיו שמים עלי את הקשר, כולה 10 קילו, הייתי מסתכל על המצפן הפוך. ואז הייתי מנסה לאמת את האזימוט במצפן עם כוכב הצפון. לך תמצא את כוכב הצפון עכשיו שהעגלה הגדולה רוקדת יחד עם ה קסיופיה סביבו במעגל.

פעם כשהייתי בתל אביב קבעתי עם אחי והחברה שלו להיפגש במסעדה בתל אביב. לא זוכר איפה בדיוק הייתה המסעדה הזו אולי בוגרשוב אולי המלך ג'ורג' . ביקשתי שם של רחוב ומספר בית ועליתי על דרך יפו הצמודה לחוף הים. אח שלי מסביר נורא פשוט ונורא לא ברור . "תיכנס לתל אביב, סע לכיוון דרום עד שאתה מגיע לרחוב ואז תפנה ותגיע בדיוק למסעדה". אמרתי לעצמי, אני לא מסתך. נסעתי לתחנת רידינג ומשם לרחוב הירקון. אמרתי לעצמי, אם הים בכל הזמן בצד ימין שלי זה אומר שאני נוסע לכיוון דרום. איזה כייף , נורא פשוט ואי אפשר להתבלבל . רק לחפש את הרחוב שהם אמרו לי ולפנות שמאלה ואפילו אגיע לשם לפניהם. נהדר. איך שאני נוסע על רחוב הירקון, לא חולפות שתיים שלוש דקות ואני רואה כביש תל אביב יפו. שאלתי את עצמי, אני בכיוון? עניתי מיד שכן, הרי הים מימיני לא? לא חלפה דקה וכמובן שלא ראיתי שום רחוב ושום כלום ממה שהסביר לי אחי, ואני רואה שהמבנים של תל אביב הלבנה משתנים לבתים קצת יותר ישנים וקצת פחות מערביים. . אינעל דינו. אני בתוך יפו. הים לימיני , וזה אומר שאני לכיוון דרום והכתובת והמסעדה כבר ממזמן מצפונה לי, אבל אין שום מקום לעשות פרסה לשמאל ובטח שלא לימין לכיוון הים. ואני נוסע דרומה . נוסע ומקלל.
איך דבורה שבסך הכל מעבירה צוף מפרחים לכוורות של המלכה שלה מוצאת תמיד את הפרחים ואחר כך גם יודעת איפה הכוורות. ואני ממש לא מאמין למי שיספר שזה בגלל חוש הריח המפותח שלה. הרי לי יש אף לא הרבה יותר גדול משלה. משהו פה לא תקין.
על הפדיחות בניווטים בצבא לא אספר. לזה שבבוקר בסוף הניווט הבאתי את כל הנ'.צדיקים רק לא שלי, לא בא לי להיכנס. פעם נתבקשתי מהמג"ד לקחת כמה חיילים ולהביא מבוקש לא רציני מאחד הכפרים ליחיד שכם. כקצין צעיר, מאד התלהבתי . ניגשתי לקמ"ן לקחתי כמה תצות. אחר כך לאיש השב"כ, קצת מודיעין שלא יפתיע אותנו הבחור, אספתי חמישה חבר'ה בריאים וניגשנו להביא את החבר. באותו לילה המג"ד התקשר למח"ט ואמר לו, "אני לא יודע אם לצחוק או לבכות המפקד". הם לא ידעו אם לתת לי צל"ש או טר"ש או צב"ש(צביטה בשמוק). " הבאתי את המבוקש" אמרתי, "מה אתם רוצים ממני"? המגד ניגש אלי וקרא לחבר'ה שהיו איתי להתנפנף מהסביבה. הוא פינה את החדר מכולם כולל כל הפקידות והקצינים האחרים. הוא אמר לי "ביקשתי ממך להביא את מבוקש מס' 1000 ואתה הבאת לי את מס' 1. אמרתי לו שאני לא מבין , אני לא מרוכז. שיסביר לאט. הוא הסביר. "נתתי לך שם של מבוקש מאד לא מסוכן מכפר מאד מסוים ואתה הבאת לי מבוקש מאד פעיל ומאד בכיר מכפר אחר לגמרי". טעות קטנה בהתמצאות . איך לא?
לפני שנתיים החלטתי לקחת תרמיל ומקל ולגלות קצת את ארץ ישראל. השלמה. יצאתי למעין מסע קטן של כמה ימים על שביל הגולן, המקביל של שביל ישראל . השביל מתחיל בחרמון ומסתיים בדרום הגולן. הוא מסומן בסימון שבילים כחול לבן, כצבעי דגל ישראל וכמובן לא בצבעי הדגל הסורי. הייתי דיי לבד בטרק הקצר הזה אלא אם לא מחשיבים את עצמי שטייל איתי לאורך כל הדרך ודאג להלחיץ אותי שאיבדתי את הדרך ולהירגע אותי רק כאשר שוב מצאתיה. את הדרך איבדתי אולי 15 פעמים וגם מצאתי אותה חזרה בערך אותו מספר פעמים. מפת סימון השבילים שליוותה אותי יד ביד לא מנעה ממני לאבד את הציר אבל גם עזרה לי לשוב אליו . הצצתי במפה כל כמה דקות כדי לוודא שהתכסית והתבליט שמאוירים בה באמת תואמים את הבולט ואת מה שמכסה אותו בשטח. כמובן שזה רק בלבל אותי והייתי צריך כל פעם לחזור ולחפש את הסימון כחול- לבן בדרך עצמה ולא רק על המפה.

להקות של פילים במדברות באפריקה וגם חיות אחרות הולכות ימים שלמים ומאות קילומטרים, בלי סימון שבילים ובלי מפות ובלי ג'י פי אס כדי להגיע למקווה מים . איך הם יודעים את הדרך?
דגי סלומון שבוקעים בנהרות ובנחלים באלסקה שוחים קילומטרים על קילומטרים עם הזרם של המים המתוקים מהפשרת השלגים ישר לאוקיינוס. שם הם גדלים ומתחזקים במים מלוחים. הנקבות יודעות לחזור בדיוק לאותו נהר ומקום בהם נולדו במעלה הנהר כדי להשריץ ביצים שימשיכו את דרכן. גם כן, בלי ציוד ומכשירי ניווט מיוחדים שמשים אותנו, בני האדם.

הייתי חייב לבדוק את הסיפור הזה. לא יתכן שהמוח שלי שאחראי על ההתמצאות שלי בכל ניווט שלא יהיה, אם זה למצוא את הבית של סבתא או לחפש מקום בתל אביב, שונה משל אחרים. או יותר נכון משל בעלי חיים אחרים. אולי באמת יש לי בעיות ריכוז. זה כן. את זה אמרו לי בכיתות הנמוכות. ותמיד שמתי לב שקשה לי להתרכז שיש רעש סביבי או עוד אנשים, או שפשוט משהו אחר מעניין אותי יותר מהדבר האמתי עצמו. דבר אחד ידעתי , לא יתכן שציפור עם מוח הרבה יותר קטן משלי ונמלה, עם מוח הרבה יותר קטן משל ציפור, מצליחות הרבה יותר ממני במשימות לא פחות קשות.
בהתחלה פניתי לפסיכולוג שלי שיעזור לי ויגיד לי מה הבעיה שלי. משיחות אתו ראיתי שהוא מיד מצביע על בעיית ריכוז, מה שהיה ידוע לי כבר מראש. הוא הציע לי לפנות לפסיכיאטר המקומי. אותו דוקטור מדופלם הציע לי כדורי ריטלין שיעזרו לי להתרכז. אבל באמת לא חקר את הבעיה שלי הספציפית.
פתחתי אינטרנט והתחלתי לחקור באמת ובתמים את הנושא. גלשתי וגלשתי. אגב גם באינטרנט דיי איבדתי את עצמי. מזל שידעתי תמיד לחזור לאתר הבית ע"י לחיצה על ה X מימין למעלה ואז שוב על החיבור לרשת עצמה.גלשתי שם ברשת האין סופית הזאת עד שמצאתי בדיוק את הדרך לבדוק מה הבעיה אצלי במוח. בדיקת FMRI או בעברית " דימות תהודה מגנטית". אמרתי לעצמי שזה מה שאני צריך. בעזרת המכשיר אדע בדיוק מה קורה במוח שלי בזמן ריכוז, או במקרה שלי, חוסר ריכוז. בישראל קיימים נכון להיום 10 מכשירים כאלה, היה כתוב שם והתור להם גדול. המכשיר הנ"ל פועל, כך הבנתי, בשיטת המגנטיזם. ובשימוש הרפואה וחקר מדעי המוח בשנים האחרונות. הוא נותן מענה בעיקר לזיהוי של מחלות למיניהם, לדוגמא בעיות במערכת העצבים, עמוד השדרה ,טרשות למיניהם, גידולים סרטניים וכו'… שיהיה, אמרתי לעצמי. אני חייב לדעת מה הבעיה שלי כדי לטפל בנושא והמכשיר הזה יתן לי את התשובה.
קבעו לי תור לעוד חצי שנה בבית חולים רמב"ם בחיפה. עלי היה להתייצב לפגישה עם פסיכיאטר, שבוע לפני בדיקת ה MRI בבית חולים עצמו לשיחה מקדימה. בדרך לחיפה, ככה בזמן הנהיגה, תהיתי לעצמי מה רבי משה בן מימון, על שמו בית החולים, שהיה ידוע כרופא הכי מוכשר במזרח התיכון לפני כאלף שנה בערך, היה חושב לעצמו אם היה יודע על הסיפור הזה. עלי? על בעיית הניווטים שלי? על בית החולים על שמו ועוד.
לפגישה עצמה איחרתי ב10 דקות איך לא. נאבדתי בקומפלקס הענק של המקום. נו, חשבתי לעצמי, את הבעיה הזו בדיוק אני הולך לפתור עוד שבוע בדיוק.
נכנסתי אל משרדו של דר' סמיון, פסיכיאטר רוסי חביב, שעליו הוטלה המשימה להסביר לי פחות או יותר על המכשיר ועל הבדיקה עצמה. איזשהו נוהל שעושים שבוע לפני הבדיקה, כנראה כדי לוודא שאני באמת רוצה לעבור אותה ולהתנסות בה. וחוץ מזה גם כדי לדעת אם אני מכניס לגופי כל מיני כדורים וחומרים כימיים נוספים ועל ההשפעות שלהם על הבדיקה. דר' סמיון היה נחמד אלי, וחמים יחסית לרופא רוסי. הוא שאל אותי למה אני רוצה לערוך את הבדיקה . הסתכלתי אליו בעיניים וראיתי שהוא שואל את השאלה כי עליו לשאול אותה. ולא מתוך עניין אמתי. לא רציתי לסבך אותו יותר מדי ואמרתי לו שיש לי כאבי ראש חוזרים ונשנים וכבר שנים הרופאים לא יודעים מה באמת יש לי. שיקרתי. הוא החזיר לי מבט הישר אל תוך עיניי, ובזווית פיו נראה היה קמט קטן בשפתו התחתונה. אני חושב שהוא חייך, כי ידע שאני משקר וממש לא היה לו אכפת. הוא שאל אותי אם אני יודע מה זה MRI . עניתי שכן. הוא שאל אם אני יודע איך המכשיר עובד בפועל. עניתי שבערך כן. הוא שאל אם אני יודע מה היכולות של המכשיר לזיהוי הבעיות הרפואיות . עניתי שכן. את כל השאלות האלו הוא שאל כשהוא מביט לתוך טופס מסוים שהיה על שולחנו. הוא חתם בתחתית שלו ואז סימן X במקום שאני אמור לחתום. והגיש לי את הטופס עם העט שלו. חתמתי ליד ה X . ואז הוא הוריד את משקפיו שהיו עד עכשיו ממול עיניו, שניים או שלושה סנטימטרים כלפי מטה על האף שלו. הוא הסתכל עלי אל תוך עיניי, שלא מתוך זכוכיות משקפיו ושאל אותי שאלה. " אתה יודע כמה תאים יש במוח האדם בחור צעיר?" החסרתי פעימה. לא ידעתי וגם לא חשבתי שזה חשוב לעניינו אז גם לא בדקתי את הנושא באינטרנט ובספרי האנטומיה שלי. הסתכלתי לו חזרה בעיניים, טיפה מבוהל, ועניתי שאין לי מושג ירוק כמה תאים יש במוח האדם. ו"מה זה חשוב בכלל?" הוא חייך. הפעם עם קימוט אמתי בשפתו התחתונה וגם קצת בשפתו העליונה. הוא רכן על שולחן העבודה שלו כשהוא לא מוריד את מבטו ממני. ואז, כעבור שלוש או ארבע שניות, הוא הסתכל על הטופס החתום ע"י שנינו . לקח אותו . שידך אותו לדף נוסף ותייק אותו. הוא הגיש לי את הניירות ואמר לי לגשת לפקידה בקבלה ולתת לה את הטופס. אני עוד לא קמתי מהכיסא אבל כן לקחתי את הניירות מידיו. היה שקט שם במשרדו של דר' סמיון באותם רגעים. קמתי מהכיסא שלי, שהניירות בידיי וניגשתי אל הדלת. פתחתי את הדלת והסתובבתי אל הדר' כדי להודות לו על הפגישה. הוא כבר היה עסוק בניירות של הפגישה הבאה שלו. "דר', כמה תאים יש במוח של בן אדם?" שאלתי אותו שניה לפני שסגרתי את הדלת. הוא לא הסתכל עלי בכלל וסידר את שולחנו. אבל ענה . " כמה מיליארדים. אולי עשר אולי עשרים מיליארדים. חלק פעילים, חלק לא. כל יום מתים 85 אלף תאים במוח וצצים 85 אלף נוספים חדשים". הוא המשיך לסדר את שולחנו ולמלמל שם עוד כמה מספרים אחרי שאני סגרתי את הדלת מאחורי. נעמדתי אחרי הדלת שכתוב עליה דר' סמיון, פסיכיאטר. נזכרתי שלא אמרתי לו תודה. מהר ויתרתי על התענוג וחשבתי על המספרים שאמר לי. המרחק בין משרדו של דר' סמיון לפקידת הקבלה היה כעשרה מטרים או משהו. הלכתי לאט לכיוון הקבלה ובדרך זרקתי את הטפסים לפח הניירות שהיה שם.
חשבתי לעצמי. כמות התאים הפעילים במוח שלי בעת התרגשות או ריכוז או לעניינו בשעת הצורך, בניווט, גדולה יותר מכמות האנשים הערים והישנים על כדור הארץ יחדיו. ברור היה לי באותו רגע שחבל לבזבז את שעת מכונת ה MRI עלי . מה גם שהיא מאד יקרה ויש תור ארוך של חצי שנה לכל האנשים שחפצים בעבודתה. ברור היה לי גם שאם מיליארדי התאים שאצלי במוח לא ילמדו לעבוד יחד, אני, כנראה, בדרך כלל, יטעה בדרך לנקודות שאליהן אני רוצה להגיע.