"נחזור הביתה"

אני זוכרת את היום ההוא.
היום הנורא בחיי.
היום שבו הצטערתי על כול הדברים שלא עשיתי איתה.
היום שבו לא יכולתי להציל אותה.
היום שבו היא מתה.
"הם מקיפים אותנו!" צעקו החיילים. אני ואחותי הצטרפנו אליהם במסע המטורף להישרדות בסיסית בעולמנו מלא הזומבים.
כן חברים. זומבים, מהלכים, חלולי למוח. איך שלא תרצו לקרוא להם. פעם, היו זומבים.
כולם ירו ברוביהם הגדולים. רק אני עם אקדחי הקטן, הורדתי כמה.
החזקתי בידה של אחותי הקטנה. "ג'קי, את מסתדרת??" שאל אותי אחד החיילים. אם זיכרוני איננו משלה בי, שמו היה בן. האישה חייכה מעט אל איש זקן בקהל.
שערות שיבה אפורות כיסו את ראשו הקירח וחליפה כחולה כהה נלבשה על גופו החסון. האישה מיד החזירה את הבעתה הרצינית הנוגה והמשיכה בסיפורה.
אחיו, רוי, מת בהגנתו על הקבוצה קצת אחרי שהגענו. יריתי באקדחי הכסוף עוד ירייה והנהנתי לעברו. אני זוכרת את ההרגשה הבטוחה שהייתה לי כשיריתי עם האקדח.
לדעת שמה ששומר על חיי וחיי אחותי נמצא ממש בידיי. אך ברגע שנגמרו הכדורים, חזרתי למציאות המפחידה. החיילים שהגיעו קרוב מספיק לטנדר החלו לעלות עליו ולהתמקם בנקודות צלפות.
"אה!" צרחה אחותי. הסתובבתי לאחור במהרה ויריתי בזומבים המבחילים. "אוולין, את בסדר?" שאלתי אותה בפאניקה.
"כן…" גמגמה הקטנה. "קדימה!" החזקתי את ידה והחלנו לרוץ לעבר הטנדר.
לפתע הוא החל לנסוע. בלעדינו. חצי מהחיילים היו עדיין על האדמה, אבל השאר נטשו אותנו. "חכו!" צעקתי לעבר הטנדר.
"עצרו!!" צרחתי לעברם בכעס מהול בפחד עמוק. לא היה טעם. הם נסעו, ולא ישובו. הם אף פעם לא חוזרים, האנשים שעוזבים.
כול כך כעסתי ופחדתי שכבר לא שמתי לב שאחותי הקטנה לא לידי. "אוולין??" קראתי בבהלה. "אוולין!" צעקתי.
"בן!" קראתי לעבר החייל שלקח אותנו תחת חסותו. "היא נעלמה!" צעקתי אליו. בן העיף מבט סביב. אני זוכרת את תחושת הפחד הנוראית ההיא. שאיבדתי אותה. איבדתי את אחותי הקטנה, וזו לא הייתה הפעם הראשונה.
אי אפשר לתאר את תחושת הפחד שהרגשתי באותו רגע ממש. הפחד שהיא תמות, או גרוע יותר, תהפוך להיות אחת מהם…
"אוולין!" צרחתי, עד שראיתי אותה מתחבאת באיזה שיח. "בואי!" סימנתי לה והיא רצה אלי. אוטו- וואן פילס את דרכו דרך עדר חלולי המוח ודרס כמה מהם. "קדימה!" צעקו האנשים בתוכו.
"ג'קי!" סימן לי בן לעלות. "לא בלעדיה!" אמרתי. הזומבים הקיפו אותי ואת הוואן. הייתי חייבת לעלות לשם אחרת הייתי אבודה.
אוולין רצה אלי, בורחת מן הדחלילים חסרי החיים האלה. "קדימה! מהר יותר!" קראתי. לפתע לפתו אותי שתי זרועות חסונות והרימו אותי.
"לא!!" צרחתי בכעס. "לא!! לא!! לא!!" צעקתי וצרחתי והתפתלתי, אך ללא הועיל. האיש לא עזב אותי. "אוולין!" צעקתי.
היא נפלה. נתתי לאיש מכה משתקת עם מרפקי ורצתי אליה. אני זוכרת שהדמעות הציפו אותי. שהפחד עלה על גדותיו וכבר לא יכולתי לשאת אותו. כבר איבדתי אח אחד. אח קטן.
"אוולין!" צעקתי בשעה שרצתי אליה בכול כוחי והאיש אחרי. "אה!" צרחה אוולין. היא בכתה כול כך. יכולתי להבחין שזה בגלל הפחד, אך שהתקרבתי, ראיתי שזה לא רק בגלל זה.
יריתי בזומבי שנצמד אליה. "אוולין את בסדר??" שאלתי בלחץ. היא לא ענתה. רק בכתה ובכתה וצרחה. הרגל שלה נזלה דם עסיסי. היא משכה את כול הזומבים אליה.
"אווי?…" גמגמתי בפחד. לא יכולתי לסבול את זה. לא יכולתי לראות את זה. הרגל שלה נגוסה, פניה רטובות…
היא צרחה וצרחה… היא לא הפסיקה לצרוח… היא גרמה לי לבכות. "אוולין!" צרחתי בעוד אני בוכה. "אווי!…" התייפחתי בכאב.
היא לא הפסיקה לצרוח! די! אני לא יכולה יותר!
תעשו שזה יפסיק! די!!!
היא לא הפסיקה לבכות ולצרוח… כול הפנים שלה היו רטובות ואדומות, אך חיוורות… היא כול כך פחדה. יכולתי לראות את זה בעיניים שלה. בעיניים הכחולות אפורות העמוקות שלה. כול מילימטר בהם רעד בפחד.
די!!!! מספיק! אני לא יכולה יותר! שמישהו ייקח אותי רחוק מכאן! "אוולין!" צרחתי, מקווה שהיא תפסיק. "תפסיקי… בבקשה!" בכיתי בייאוש.
האיש הביט במחזה המזוויע. ילדה רואה את אחותה הצעירה נאכלת. צורחת בפחד. בוכה באימה. כאב לו.
שוב נכרכו הזרועות סביבי. "לא! לא! לא! לא! אוולין! לא לא! אווי!! אווי!" צרחתי בקול צרוד. זה כאב, לראות אותה ננטשת.
ננטשת על ידי, על ידי אחותה הגדולה! זו שהייתה אמורה לדאוג לה. נכשלתי בפעם הראשונה, וגם בפעם השנייה.
אני כישלון.
הסתכלתי עליה, בוכה. פוחדת, מאוימת. הסתכלתי עליה, עד שכבר לא יכולתי לראות אותה מרוב הזומבים ששרצו סביבה.
כול שזכרתי ממנה, היה הצרחות. צרחות האימה המזוויעות תמיד הדהדו באוזני. צווחו בקולי קולות, איימו להחזיר אותי לאותו זמן. לאותה העת הנוראה שתקפה את העולם האכזר.
חיות פרא שכנו בעולם. אנחנו.
"תודה רבה לגברת המפרי הנכבדה שהסכימה לספר לנו את סיפורה המדהים" אמר האיש בחליפה מהודרת וראוותנית. "תודה לך" אמר ולחץ את ידה. גברת המפרי ירדה מהבמה.
"תני לי לעזור לך ג'קי" אמר איש אחד. האיש הזקן בחליפה הכחולה, עם שערות השיבה האפורות. חייל לשעבר ששרד את האפוקליפסה האיומה. "תודה לך בן" אמרה גברת המפרי והחזיקה בידו. רועדת.
היא עצמה את עיניה. היא שמעה את צעקות אחותה. את זעקותיה מלאות הכאב, לעזרה. היא לא ראתה תמונה. רק זומבים. "סבתא!" קראה ילדה קטנה וקפצה אל זרועותיה של גברת המפרי.
"סבא!" קרא ילד נוסף וקפץ לזרועותיו של בן. "איך היה?" שאלה אישה חומת שיער ועיניים ירוקות שופעות אושר.
"אני אוהבת אותך מילי" אמרה ישר גברת המפרי. "גם אני אוהבת אותך אמא" אמרה האישה במעט בלבול. "בוא הנה רוי" אמרה מילי לילד שנתלה על בן ולקחה אותו על ידיה.
"אוולין, רדי מסבתא" נזפה מילי בילדה. "בסדר…" מלמלה אוולין. "להתראות יקירתי" אמרה ג'קי ונשקה לבתה, מילי. "ביי אמא" אמרה מילי.
"ביי סבתא!" צעקה הילדה ורצה לאמה ואביה.
"ביי אוולין…" הזילה דמעה גברת המפרי. "בואי" אמר בן והושיט ידו אל ג'קי.
"נחזור הביתה"