נורמלי כל כך
כמו צבים עם כל הבית על הגב. ירוק.
בימי ראשון הם מפוצצים את האוטובוסים.
אין מקום לנשום.
אתה מסתכל על המדים ועל הרובה. שחור.
בקלות מישהו יכול להרוג מישהו, כמו שאתה יכול פתאום לעמוד ביניהם, ולהתחיל לצרוח כמו טרזן, לדפוק אגרופים בחזה. השגעון במרחק חוט דק.
והמוות. והחיים.
הם חיים עכשיו חיים.
אתה שפוי עכשיו. שפוי
אבל שניה אחת: יריה, צעקה, מבדילים בין המוות, בין השיגעון.
וזה קל, ובמקום שאתה גר דקרו משהו עם סכין כשיצא בבוקר למכולת. ובמקום שאתה גר המשפחה שגרה למעלה שכולה. במקום שאתה גר, גרה הסבתא שלך והיא משוגעת. אבל פעם היא הייתה בגיל שלך וכמוך.
ברור שתמות מפחד, מעצב. אבל באותו הזמן גם לא; כל זה נורמלי כלכך
תגובות (4)
בדיוק מה שחשבתי עליו היום באוטובוס. מדוייק להחריד.
חח מלחיץ?
לא, פשוט מדוייק.
אהבתי. זה מסוג הקטעים שצריך לקרוא שם.