נוף
פיו מוסתר בצעיף, אוזניו מכוסות באוזניות. נדמה כי מבטו המעורפל והמטושטש, אל עבר הזגוגית, נחלש בהדרגה ואיבד מחדותו. ניתן היה להרגיש בעיניו מביטות בך, דרך קרום עכור.
הוא יושב סגור, מכונס בתוך עצמו, ידיו שמוטות ברפיון, ארשת פניו קהה. ללא ניע, גופו אטום. פניו נחושות באדישות שוממת, ללא הבעה.
שוממת כמו מדבר, אבל שום דבר בהן לא היה חם. גם לא הניצוץ החום צהבהב שלעיתים נראה בהן- זה שנדמה היה כאין סופית ועם זאת גם כל כך מוגבל.
בתווי פניו לא היה תכלית. גם אם נראו חולמניות- היה הן לא חולמות על כלום. שום משמעות לא נראתה בהן, מלבד משמעת- אך זו לא משמעות. בשבילו זה פשוט היה הרגל.
הוא בוהה ללא הועיל שעה שישב ריק, נושף ושואף את האוויר. המוזיקה מקהה את חושיו. כך טוב יותר.
שום דבר לא שינה לו כשהיה לכוד בהוויתו. הוא מעודו לא היה זקוק. הוא יודע שבאיזשהו מקום העניין מעציב, אבל זה הרגיש כמו זמזום רקע אחורי במנגינה שהוא תמיד שמע. היה משוכנע לעיתים, כל פעם כשנתקל במכשול, כי הוא אינו מעוניין במה שניסה להשיג מלכתחילה.
מישל בכל הפעמים שתיפס על הר החרטה מעודו לא קפץ מטה. הוא רק הסתכל באנשים הבוכים שנפלו, אלה שנפגעו, אלה שתמיד רצו שהוא יקפוץ לשם. הם רצו זאת כדי להיות אתו, או לחילופין לפחות להיות שווים בעוגמת הנפש. אחר, היה פונה חזרה למקום ממנו בא.
אין בהתנהגותם יותר מאשר אנוכיות. היה אמור, ללא כל צל ספק, לכעוס ולהיעלב כשהם דורשים ממנו להדרדר מטה עימם במורד הדרך. במקום זה, היו משוכנעים כי אם הוא למעלה והם על הרצפה, זה חייב להיות סימן שהוא דחף אותם.
איזו עבודת בלשות יוצאת דופן- כך חשב, שעה היו מנסים לתפס מעלה בזעם. אף היו מנסים להגיע למקומות גבוהים, כדי להוכיח דבר מה. מעודו לא קינא להם, ולא ריחם. היה מביט בהם דרך עדשה במבט שליו וקור רוח. רק מדי פעם היה נתן למצוא בעיניו שבריר קטן של עצבנות שהיה מהבהב ונעלם כמו מטאור.
לא היו לו חברים, רק אנשים שחיבבו אותו, כאלה שאיבדו אתו קשר במהלך הזמן. מלבד זאת יש את דוקטור פיק, חבר ילדות פסיבי ונוח, ואנה שלא רוצה לראות אותו יותר.
גם הוא בטוח שהוא לא רוצה לראות אותה.
אולי אם היה קופץ איתה לתהום הרגשות מטה ונפצע, כל העניין היה נראה לה הדדי ונסלח. אך אין הוא מכבד או יגרע מעצמו על מנת להאכיל טיפשות מעין זו.
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא חשב על זה בצורה הזו. מעודו לא היה מעוניין לראות דברים כך ועכשיו כשזה עלה, הוא זרק את זה הצידה. אין דבר שיוכל לעשות בנושא בכל מקרה. כך האמין, על אף שזה יכול להיות שקר.
ידו נעה באיטיות אל עבר המכשיר שמע שלו. הוא העביר מנגינה. נסיעות תמיד עשו לו כאב ראש. בחוץ יכל לראות את צבעי הדמדומים מתערבבים במהירות. הבניינים התנשאו גבוה, מהונדסים בתחכום, בצבע אפור דהוי שהתלכלך וכעת נדמו צהוב. העננים בשמים הסתירו את השמש ברשת של כורים אפורים, מונעים את אורה הצהוב ומחווירים אותו.
אודי הגיח מהפינה. הוא עמד והניח על מישל את זוג עיניו החומות. מישל סובב את מבטו לאיטו. אודי הביט בו, ועל אף שלא הראה את זה- מישל ידע שבפנים הוא מחייך. חיוך כי רגעים מעין אלה ללא צל של ספק היו נקודות הסיפוק ביום עבודתו. זמן הקציר.
"אתה גומר את אלפא?" אודי שואל.
"כן. בדיוק סיימתי לתקן את הקווים האחרונים." מישל עונה.
בעיניו של אודי נגלת אכזבה מהולה בחוסר אהדה- שניהן משתלבים עם חום עיניו.
"בסדר."
הסיבה היחידה שבגללה קיבל תפקיד שאחראי על מישהו היא פרוטקציה. מישל סבר כי גם הממונה הבכירה חושבת שאודי לא מתאים כלל לתפקיד. נדמה היה כי אין בו רצון להועיל, ושהמטרתו היחידה היא להמשיך לעשות אותו הדבר ובכל מקום.
אודי סלד משינויים והוא וההתנהלות שלו מעולם לא נאלצו לסבול מדברים שכאלה בזכות שהיה ממוקם במיקום מרופד וטוב בריקמת תועלי המשי. הוא מזכיר סוס שמנסה למשוך עגלה, בכוח תמידי שמעולם לא השתנה, אף על פי שהעגלה לא זעה. טיפוחו לכל מה שהיה לא רלוונטי, היה כמעט בתקן האוטיזם.
אודי המשיך להביט בו שעה שכבר חזר לעבודת השולחן. עיניו לא זעו, נדמה היה למישל, על מנת להפעיל בכוח את משקלן עליו.
אודי פנה להתרחק.
כמה ימים למחרת אודי הועלה דרגה. מישל הרגיש בלבול. ליד שולחנו זיהה תווים עוצרי נשימה ועיניים נבונות מדי. כבר כמה חודשים לא ראו אותה בחלק הזה של המשרד, היא תמיד הייתה מחוץ לעיר או בקומות אחרים.
"למה?" הייתה המילה היחידה שיכל לחשוב עליה באמצע שיחתם.
"כי ראיתי את העבודה שלך."
כך ענתה ללא כל התייחסות נוספת.
עיניה הכהות נראו עיפות יותר. הגוון האפור בהן לא נפח רוח חיים.
הוא יכול לזכור, במעין זיכרון מעומעם, כי לפני שקיבלה את העבודה הזו נהג לראות אותה אחרת. הם הכירו ביום הראשון לעבודה ובמקריות תמיד נפגשו בעמדת מכונת הצילום. תחילה היו צוחקים, במשרד בו אף אחד לא צוחק. צווארונה היה פתוח ומתחת התגלתה חולצה לבנה- תואמת לגוון פניה, שאאדים מצחוקה השקט. להיזכר בה עומדת ככה, לא גרם לו להרגיש נוסטלגיה.
אחר כך, כך נזכר, התחילו לדבר, ובסוף גילה כי סיפר לה גם את תהיותיו הכמוסות ביותר.
היא הייתה רק חצי אישה, כי תחילה רק משהו שנראה חמוד ולא מאיים, כמו אוגר. הוא אהב את האוגר הזה ורק אחרי שנה היה עוצר ומבין כי אם מישהו יניח על האוגר שלו את היד יהיה לו לא נעים. ההתרגשות מעבודתו החדשה נרגעה כשהחליט כי הוא לא מוצא את הרצון לראות אותה יותר.
הוא העיף את מבטו חזרה לעבודתו. אצבעותיו התמתחו. הוא פיקס את עצמו מחדש.
לפגישה הוא מגיע ברכבת ולא באוטובוס, כדי להקדים. הוא שם כשהיא פותחת את דלת המשרד שלה.
כשהציגה אותו כראש המחלקה, הוא הרגיש מופתע, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא שומע על זה.
אודי נראה נפגע ומאוכזב, כמעט מאשר כל דבר אחר. אך הוא בלע את זה בשקט מאחר שקיבל את מה שרצה, ורק מידי פעם העיף מבטים חשדניים. אחר כך חזרו לדבר על דברים בנאלים שבשגרה ואנה הכינה אותם לנהלים בפגישה בשלוש. מישל עזב את משרדה.
בפגישה בשלוש הוא ראה אנשים, שבחיים לא חשב שיראו את פניו, ואת השולחן שבחיים לא חשב שהוא עצמו יראה. מאחורי שולחן דמוי הפלטינה עמד חלון גדול לבנייני המפעלים.
כשאחד מהמנהלים שאל כמבחן למה דווקא הוא, אנה השיבה תשובה קצרה ומתומצתת ביותר, "כי הוא הכי טוב שראיתי." אחר, הם עזבו את העיניין והגיעו לדברים אחרים כמו סריקה והתנהלות מקיפה.
לא היה ברור, על פי מבטיהם, אם הקשיבו אחד לשני או לא, אך בכל פעם שהגיע תורו של אחד אחר לדבר נראה היה שלא היה קושי בלומר מה שכנראה מצופה. שרשרת השיחות הזכירה שרשרת ברזל בה החוליות לא מחוברות אחת לשניה.
אדי נילסון דיבר- "אני חושב שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות עם המחלקה הזו זה לחכות לפרוייקט בתא. לקפוץ ישר לפרוייקט גמא הולך לבלבל וגם ככה יש להם קושי להתמקד ולעמוד בזמן. וזוהי רק דעתי המושכלת של שנים בתפקיד איתם." ידיו נפרשו, כאילו רצה להביע צניעות.
בפועל שקר זה היה גס וגלוי כמו מלך ערום לאור יום. בסך הכל עוד טריק לגרום לאנשים לקחת את דעתו ברצינות ואולי גם לשדל אותם להקשיב לך- בתנאי שהם חסרי כל מחשבה עצמאית משל עצמם, או פשוט חוסר עניין לבזבז על נושא אחד יותר מדי זמן. אדי מזכיר מוכר של אוכל מהיר, שמציע אוכל קל, זול ולא בריא, בכסף קטן וזמן המתנה מועט. כך מישל חשב. "אני לא מסכים אתך."
"מה אמרת?" אדי היה נראה נסער, אך גם מתרגש באותה מידה כאילו עתה ניתנה לו ההזדמנות להכניס לו אגרוף. בפני מישל לא התגלתה שום התרגשות, הוא המשיך לדבר בקול נמוך כאילו הייתה זו שיחת יחידים. עיניו היו שקטות ושלוות על סף השיעמום, אך היה מנומס. הוא לא הביט מסביב לאנשים בעיניים בנסיון לתפוס את תשומת לבם, להכיר אותם, להרגיש יותר בשליטה או להוכיח את עצמו. הוא לא הביט באנשים כלל, כי רק נוכחות אחת השפיעה עליו בחדר הזה. נוכחותו שלו.
"פרוייקט בתא לא יהיה מוכן עד האביב הבא. הח'ברה האלה לא יכולים לחכות עד אז, זה מגוחך ובלתי יעיל. אני מכיר אותם מקרוב ועבדתי איתם גם בנפרד. הם מסתגלים מהר. הבעיה היחידה אולי היא שמגישים להם את הביקורת מאוחר."
הם הפנו את עיניהם אל עבר מישל.
אם יש משהו שאדי טוב בו זה להיות שוטר, כך חשב בינתיים. מישל לא מפחית מהערך של זה כלל וכלל, הוא לא מכיר הרבה אנשים שהיו רוצים לעשות את זה- זאת בעוד שנדמה שבכל מקום שאודי נמצא בו זה הדבר היחידי שהוא עושה. הוא לא טוב לפתח קשר עם אנשים ולהבין אותם; לעיתים היה יכול להתבונן בפניו של מישהו זמן רב בנסיון לפענח אותן. הוא היה מבזבז על הנסיון לפצח אותם את כל שארית כוחו, נעמד מולם ומשעין עיניים חומות אדמדמות, בלי להיות מסוגל להסיק מהן חצי דבר בנוגע אליהם. הוא היה מחפש, לעיתים דכופות בלהט, בדרך כלל נקודות תורפה אצל אנשים כדי שיוכל להישען עליהן- אך אי שיתוף פעולתם גרם לו לתסכול ולקמטים להיווצר על מצחו.
לרוב הרגיש אודי כאחד גיבור המנסה להוכיח האשמה חמורה, באיזה פשע נורא שמעולם לא יוודע לאף אחד חוץ מלעצמו- כמו סוג של בלש הציבור.
מחשבותיו נקטעו כי כעת הבזיק במוחו של מישל קטע בזיכרונו, בו אנה מבקשת ממנו לא לסתור אף אחד עד שיווצר הרושם שהוא מסתגל לתפקיד שלו כדי שאנשים יוכלו להתרגל לעובדה שהוא עכשיו בעל סטטוס מקבל ההחלטות. הוא הביט באודי שכיווצי כעס נגלו בפניו. פניה של אנה נותרו ללא הבעה. מנכ"ל החברה פנה אליו עכשיו. קולו היה נשמע עייף שלא בכוונה, וסמכותי- כאילו נאלץ לעשות זאת הרבה פעמים וזמן. עיניו היו פלדה דוממת. רק הברקה חומה קטנה עלתה בעיניו העייפות.
"אתה מכיר אותם?" שאל.
"אחד אחד אדוני." ענה בביטחון.
ידיו של אודי נקמצו לאט ובכוחניות, כשעיניו הצתמצמו ברשע.
"אני מבין." קולו שקול ושליו, בצורה שהזכירה עיניים של כלב לברדור. "דור, אתה יכול להעבור אתו על זה?"
דור הנהן. יושב משמאלו. יתכן כי עיניו השחורות הבזיקו.
הם נפגשו אחרי הישיבה, מארבע עד לשעה מאוחרת. באותה שעה הם ארזו את הדברים מהשולחן של חדר משרדו של דור. "בחיים לא ביליתי כל כך הרבה זמן בקומות האלה." מישל אמר בהתרוממות רוח קלה על כן שהערב סיימו- אחרי שעות של עבודה ולמידה של חומר, של כמה שנים, שמעולם לא נגע בו. עיניו נעשו בגוון שחור אפרפר.
בחוץ נראה פס אדום בהיר בשמי הכחול, אליהם ענן בנייני מפעלים שחור הוסיף לעלות. בכיפת השמים העשן לא נראה על גבי השמים שהתכהו לכדי שחור.
"כן." דור היה נראה מותש בעצמו, אך זה לא מנע מקיסמו האישי.
הינה עוד אחד שישאר עם מישל לקשר טוב וקרוב לפרק זמן, עד שיעלם מהאופק- מישל לא היה צריך להעלות את זה למודע כדי לדעת שזה נכון.
הם התרפקו על הקורסאות הריקות בחדר הקבלה בקומה השניה, יודעים כי לשניהם יחד יש עתה סוף סוף אפשרות לרחם על השרירים התפוסים שלהם מכיסאות המשרדים. אף אחד לא היה במבואה. רק תחת דלת משרדה של אנה היה אור עדיין. הם שתו ביחד כוס קפה מהמכונה ולמישל נוצר הרושם שזו לא הפעם הראשונה שדור עושה טקס שכזה.
"אנה בחרה בך."
"כן."
"הספקתם להכיר תחת מרותו של אודי?"
"היא אוהבת להכיר את העובדים, כלומר את סוג העבודה שלהם." משך בכתפיו, "היא אהבה את העבודה שלי."
סוג עבודה ענייני, תמציתי, מטרתי- שמעולם לא התבסס על הנחות והשערות בלי ביסוסן, כאשר בשולי הדף בכוכבית רשומים רעיונות שמעולם לא טרח להקריא בקול רם לאף אחד ואף אחד גם לא טרח לקרוא אותן. אבל מישל לא טרח לציין את כל זה.
"ככה זה נראה."
הקומה הרגישה בודדה, כאילו מעודה לא הייתה אמורה להיוותר ללא מעש אדם. אך היה גם מן השלווה במקום כזה, מקום בו המציאות נוגדת את חוקי הטבע- בצורה המשחררת אותך מעולו. מעול כל הדברים בעולם, כך סבר, אך לתחושה זו היה גם טעם ריק שיכל להבהיל- במן צונמי של מועקה, ולגרום לרצון להסתלק משם להיות כמעט לא הגיוני.
מישל תהה אם להמשיך לדבר. אכן, דור היה נראה מאורגן וחרוץ כלבבו. אבל משהו מנע ממנו את כל זה. אולי המחשבה שהשעון שאוזק את ידיו יודע שימיו ספורים.
חצי שנה לאחר מכן מישל נותר קבוע בתפקידו. הוא דופק על דלתה של אנה בשעת לילה אחרי העבודה, אחרי שבאותו היום סיים את כל פרוייקט 'בתא' להפתעה של כולם- מה שהפיח רוח חיים ואווירה טובה.
היא פותחת את הדלת.
"היי," הוא אומר לה, היי שרק לעיתים היה זקוק לומר בימים אלה.
עיניה נפלו על הפרחים שנחו בידיו. סגולים. עיניו מתנצלות. יש בהן זוהר שלא הוקרן לעיתים קרובות כלל. משהו רטט בהן. יש מי שיפרש זאת כהנאה ויש מי שיפרש כאשמה דווקא. אבל זו לא הייתה אשמה. זה היה תכסיס לא מודע לעורר את רחמיה.
"חשבתי… לחגוג."
הוא לא ידע למה, אבל זה בדיוק מה שרצה לעשות- בלי להבין אם ההצעה שלו תשאר תקפה גם אחרי כל. הרושם שלו היה שכן, אך לא היה בטוח אם הדבר יהיה לשם סקרנות בלבד. השקט נמשך.
"מישל, אני…"
רק לפני מספר ימים, תוך כדי לקיחת הסיכון הפעוט שאולי היא לא תמצא את מילותיו חביבות, משעשעות ומוצאות חן כמו שרצה, התקשר אליה. השקט נמשך לשניה ואז הוא שמע את קולה צוחק קלות. הקלה. כמה זמן לא שמע את הצליל הזה, ועכשיו הוא כבר נשמע כמעט מוכר מדי. "מה אתה רוצה?" הפטירה. הוא התחיל לפטפט, לדבר על כל דבר שהו מלבד למה התחיל בשיחה. הוא פירט פרטים מעניינים על העבודה, נוסף לאלה שהייתה צריכה לדעת. הוא דיבר על איך המים יורדים בשירותים ועל אודי ואפילו על צורתו הלא מסופקת והמטרידה שבה הוא מניח עליו את העיניים. ממזמן הוא לא דיבר כך, בחופשיות, עם אף אחד, ועכשיו הוא נהנה מזה כאילו לא יכל למצוא דרך יותר טובה להעביר את הזמן. כשלא היה לו מה להוסיף הוא ניתק.
הוא לא ציפה להיסוס מצידה. "יש לך מישהו אחר?" הופתע מהצורה הגלויה כל כך בה פתח את הקלפים, בצורה שלא מנסה לשמר ולגונן על כבודו. ואולי זה לא הכבוד, אלה לשמר על הרצון להשאיר את ידו על העליונה.
"לא."
הוא נותר עומד, תוהה אם לשאול פרטים נוספים או ללכת. הלילה לא היה קריר, אך גם לא נעים. ריח של אובך עלה.
"זה לא יקרה." סיפרה לו, קולה צרוד.
"למה?" החליט לשאול.
דממה אפורה נותרה בעיניה, אלחוטית. בעיניה האפורות נותר זוהב של עצבות שמאיים לנתץ לתוך עיניו. היא נראית מהוססת, אך בטוחה. כמעט כמו תמיד.
"כשתגיע הביתה, תרגיש עצב?" הייתה זאת תקווה עמומה שמילאה את דבריה, כמו הד בחדר ממד מבטון.
לאיזה רגע חש דקירה של אשמה בחזהו, אך עתה נעלמה ולא נותר ממנה דבר. גם התקווה התמוססה לה, בין המילים שלהם, וכל מה שנותר בו היה הרצון כי מה שהוא בא לעשות מלכתחילה יוצא לפועל. אבל זו לא הייתה משמעות- זו הייתה משמעת, מתוך הרגל. פניו לא היו החלטיות יותר, וגם לא תכליתיות, כאילו מעודו לא התכוון למה שאמר. הוא לא יתחנן. המילים נותרו ריקות ובפיו כאילו לא נותר עוד טעם.
מישהו יכול היה להתבלבל ולחשוב שפניו הן חולמניות, אך שום חלום לא היה בעיניים שלו. בקרוב, עיניו שלחות עכשיו מסיבה, שלו לא מובנת במלואה, יצתעפו בפניה, בדרך שפעם נהגה הכי הרבה לפגוע בה.
"לא."
היא הנהנה.
"אני אגיד," הוא חשב על זה שניה בקול רם, מדמה אתה המצב בעיניי רוחו כאילו כבר הגיע אליו כאן ועכשיו עוד לפני שעזב את המקום. התשובה הייתה ברורה בפיו, ולא השאירה מקום לטעויות. "לא נורא."
לאיזה רגע היה נדמה שכבר לא הייתה נמצאת שם, והזוהב הקטן בעיניה כבר לא איים לנתץ דבר.
היא הצטערה, אבל נדמה היה שבשביל עצמה. הידיעה מרחפת מעל ראשה מתחננת להיעלם אל תוך התת מודע. אין יכולתה לשנות את התשובה- כשלדוש בה כואב יותר. היא במקום אחר, חדר הדמיה במוח שלה, בו קיימים דברים שהיא מחליטה שהם המציאות. כל מה שקורה בה מתייחס אך ורק לעולם הזה. היא הנהנה פעם נוספת, מנסה להיראות מבינה ומתרחקת, כדי לתת לו לחיות בעולם שלו בכבוד. כבוד גם בשבילה, כך הרגיש שהיא חשה, בעודה סוגרת את הדלת.
הוא הסתובב לאיטו והמשיך ללכת, לאורך הגשר. הרבה לא השתנה בחיים שלו. כלומר, שום דבר למעשה. הם נותרו כשהיו, רק שעכשיו יותר מחשבות עבודה מסתובבות בראש שלו.
כעת הוא לא ממש מרגיש כלום חוץ מאת הרוח. כל העניין הרגיש כבר כמו זיכרון רחוק ומטושטש שקיים אך ורק על מנת לשכנע אותו שישנם רגעים בעלי כובד וחשיבות, כאלה שבהווה שלו אין. הוא ידע שזה מעציב, אך זה היה כמו זמזום שקט במוזיקה ששמע כל הזמן- זאת על אף שעכשיו הוא בכלל לא שמע מוזיקה. למען האמת המנגינה המדוברת הייתה הרבה יותר דומה לשקט; שקט מלודי מר ויש שיאמרו עצוב, שמתגורר בו. או שמא הוא מתגורר בתוך השקט? שקט עצור, בתוך בקבוק פקוק ששוקע לאוקיינוס. אוקיינוס רחב, אך תמיד יודע מה יש בפנים.
-היה זה שקט שאומר שהכל לחינם; ימייך ספורים, בדיוק כמו הבניינים המתוחכמים האלה, שעכשיו מצהיבים ונראים כפח מלוכלך מזוהמה. הארכיטקטים מעולם לא דמיינו את היקרים לליבם שיצרו כך, כמו הורה שמעודו לא דמיין את בנו מזדקן. היה בזה מן הטרגדיה.
היה זה שקט שלחש לו שהוא לא באמת רוצה או צריך שום דבר. כל חלום שמישהו חושב שיש לו, זה בעצם שבב שמישהו השתיל- התרבות המודרנית. גם כשהוא היה מאושר ומסופק, שום דבר מזה לא אמיתי, שום דבר לא נשאר או מתאחד איתו, שום דבר לא הופך להיות הוא- אלה סתם רגעים, כמו הרגע הזה שעובר, כשהוא יוצא מהבית למכונית ומרגיש את רוחות מזג האוויר בחוץ. זה בדומה לרגע הזה שאתה מזדהה עם הקבצן ברחוב. כמו הרגע בו אנה כועסת. הוא מרגיש את כל זה, כאילו מדובר ברגשות שלו- אין באמת הבדל. אותם החומרים זורמים במערכת הדם ואז מתפרקים- ולעולם לא נכנסים פנימה.
תמיד חשב כי הסיפוקים והרצונות שניתן להגשים הם בסך הכל כנראה עוד כמה מטרים בבור האין סופי שאין אפשרות למלאו. אולי זה בגלל שאתה תמיד רוצה עוד, ומעולם לא מגיע לדבר באמת. שמחה, בדיוק כמו רגש אחר- הם בדיוק לרגע. מסיבות אשר יהיו, הם לא קובעים כלום; אחר תחושת הסיפוק תחלוף ותרצה את זה בדיוק באותה מידה שוב. האיש הזקן ברחוב לא נראה שבע מהחיים בגלל שהגיע לתום בור הסיפוקים שלו, אלה רק בגלל שהוא מבין שלשום הבדל זה לא יגרום. זה לא אושר.
דבר לא יקבור אותו או ירומם אותו לרחף בשמים.
הוא יודע כי הוא שווה לה משהו, אך זה מעולם הדבר לא הזיז לו יותר מאשר הרגשה טובה. הרגשה טובה ואהבה, שאין להם משמעות בעיניו.
בשבילה הרגשות והשמחה קובעים מי היא תהיה כבן אדם. כל החלטה נחשבת. ברוחה היא רואה דמות דמיונית בשם 'אני', לא שונה יותר או פחות מחבר דמיוני של ילד בן שבע. אם אתה לא מאמין באלוהים, אתה כנראה מאמין בעצמיך; בקיום שלך, בסיפור שלך, שאצל רבים מאיתנו הפך לתנך.
שום דבר מזה לא נכון, זוהי רק הדרך בה מישהו בוחר לחיות. זה לא הופך את זה לאמיתי. זה משפיע עלייך, שולט בך, לטוב ולרע. ה'אני' שלה קיים, אך אין בזה כדי להתייחס למהות שהיא רואה בו. מישל לא מתייחס להגדרות מעין אלה, כמו שאינו מתייחס להגדרות כאלה לגבי עצמו. האני האמיתי שלה הוא בן אדם יפהפה, בלי קשר למראות עיניה; עייפות או ילדותיות, שמישל רצה להיות בחברתו חלק גדול מהזמן. אך הוא בחיים לא התלהב מהזריחה והשקיעה בכל מקרה.
-והוא גם מעודו לא הרגיש צורך לתקן אותה.
תגובות (21)
אפשר להציע נישואים ליכולת שלך לתאר דברים? את העולם הפנימי של דמות, את הכל. מאוד אהבתי את זה, מעניין ונכנסתי לזה, את כותבת גבוה ויפה מאוד :)
זה כל כך מצחיק כי בדיוק הלכתי להחמיא לך על הסיפור הגאה שלך באותה צורה. אני בהלם שבאמת קראת משהו כל כך ארוך בלי שאף אחד יתחנן לפנייך כי היה לי ברור שכשאנשים יראו את האורך הם יוותרו.
מעניין אותי אם הרגשת מקומות בהם העלילה לא הייתה חלקה וזה הרגיש לא אמין או משעמם או לא מובן. אשמח אם תצייני.
התגובה שלך מאוד שימחה והרגיעה אותי
חחחח אממ בהתחלה אולי כמה פעמים לא היו לי מובנים אבל בהמשך הכל נהיה ברור והיה חלק
האאא תודה ! לקחתי לתשומת לבי
היי אוליב החביבה ♥ ראשית ברכות לרגל 105 סיפורים שכבר כתבת באתר וכמובן עוד רבים וטובים תמשיכו לכתוב בעתיד. הסיפור שלך מהמם הכישרון שלך לתאר את הדמויות את מחשבותיהם את הנוף אפילו אם מדובר בחדר מסויים הוא נפלא, הוא אדיר . מה שלדעתי אפשר היה לבקש בסיפור הארוך הזה לפצלו לשניים זה היה נוח יותר לקרוא אותו אך כמובן אינך חייבת אהבתי ולגמתי בשקיקה כל מלה שכתבת♥
שבוע נפלא שיהיה לך מאחלת מכל הלב בקי ♥
וואו, תודה רבה רבה לך! זה מאוד כיף לשמוע. מפליא אותי שלא שעמם? הבנת את הכל? יהיה מעניין לשמוע ממך
טוב בכללי לא הבנתי בכלל את הסוף גם לא את ההתחלה, אולי זה כי אני לא מרוכז מספיק או אולי לא הסברת את עצמך בסיפור כמו שצריך.
10 פסקאות ראשונות – אין לי מושג מה הולך שם, יותר מידי תיאורים (לפחות לטעמי) לא יודע על מי, לא על מה.
מהקטע שמציגים את אודי זה נהיה קצת יותר ברור, הצלחתי לעקוב יותר, למרות שזו הייתה בניית דמויות ארוכה וחסרת תועלת (לפחות עד כמה שהבנתי, אין לו שום קשר לסיום, וגם לא שום פואנטה). צ'כוב אמר פעם שבסיפורים קצרים כל הדברים חייבים להיות בעלי משמעות לסיפור, אם בחלק הראשון יש אקדח על הקיר, אז בחלקים הבאים הוא חייב לפלוט כדור.
אחרי שאת כותבת את חייבת לעבור שוב על הסיפור, לפחות פעם אחת, ופשוט למחוק את כל הדברים הלא רלוונטים.
הכתיבה הייתה לרוב טובה, אבל היו פה ושם תיאורים שהרגישו לא במקום וגרמו לקריאה להיות פחות חלקה (שוב, את צריכה לעבור לפחות פעם אחת על הסיפור. אלה דברים שאת צריכה לשים לב אליהם לבד ולמחוק או לשנות אותם.)
זה דוגמא לאחד מהקטעים שהפריעו לי:
ידיו של אודי נקמצו לאט ובכוחניות, כשעיניו הצטמצמו ברשע. [ ברשע? מרגיש לא נכון. עיניים לא יכולות להביע רשע, אולי כעס או תיעוב או איזה רגש אחד, רשע זה לא רגש. ]
"אני מבין." [מי מבין? כשאת מצטטת מישהו תוסיפי את שמו, מי אומר את זה? זה ממש מבלבל וגורם לי בתור קורא לאבד את מהלך העניינים בסיפור. תכתבי למשל: "אני מבין," אמר אודי. ] קולו שקול ושליו, בצורה שהזכירה עיניים של כלב לברדור [הזכירה עיניים של לברדור? למי? למספר יודע כל האובייקטיבי שלנו? לא מתאים. ובכלל, אני בתור הקורא הממוצע לא יודע איך נראות עיניים של לברדור, התיאור לא מובן לי. ]. "דור, אתה יכול לעבור אתו על זה?" [שוב, לא יודע מי אומר את זה]
את חייבת לקרוא שוב ולשכתב(עדיף יותר מפעם אחת), זה חלק חשוב מאוד בכתיבה, במיוחד בקטעים כאלה שהם מאוד ארוכים ואת לא יכולה לעקוב אחרי הכל בזמן הכתיבה.
חחח לא יודעת כבר מה לחשוב. אנדריאנה אמרה לי שהיא לא התחברה לכלום חוץ מהסוף..
טוב אז ככה-
זה סיפור אופי. בהתחלה הוא באוטובוס אם זה לא היה מובן. הכל זה סתם מחשבות. לא היה שם מה לא להבין חוץ מהבור אולי- הכוונה הייתה שכשמישהו בקשר עם אדם אחר וזה לא הולך בניהם ואחד נפגע אז הוא מצפה מהשני להביע צער- צער שמישל מזהה כאנוכיות לדרוש. הצד השני מרגיש טוב יותר כשהוא חושב שגם הצד השני נפגע ואחרת חש פראייר – הוא עוד עלול להסיק שהצד השני הוא האשם בכך שנפגע ולא הסיטואציה ( ופה על העבודת בילוש) האם זה עונה על שאלותייך או מועבר רע?
אודי מיד בא כניגוד לדמות הראשית, אך גם בדמיון וכביקורת. הוא הדוגמה המושלמת לכל מה שבןנאדם לא בריא הוא לעומת מישל- הכובד שהוא מניח על אנשים, הניסיון לחפש אשמה, לפצח אנשים, להיות שוטר, העצבנות הטבעית הגלויה, המוחצנות. הוא דוחף את עצמו למעלה ללא כישרון בעוד שמישל מסתתר. אבל שניהם סולדים משינויים- בצורה שכנראה הופכת את מישל ללא יותר טוב ממנו ( בצורה שאמורה להפליא).
לגבי המי אמר מה אתה צודק. גם לגבי התיאורים. ספציפית הרשע והלברדור- הכל בעיניי מישל. הייתי צריכה לציין את זה.
בנוגע לסוף – מה יש לא להבין? בטוח שיש. השאלה היא מה. אתה לא הראשון שהעיר לי את זה אבל אני עובדת עצות בנוגע לאיך זה בא לידי ביטוי. ויותר מכל- האם היה בכלל מעניין לקרוא את זה? משעמם? רצית להפסיק באמצע? זה היה כיף? זו בצורה כללית וגדולה יותר קובע אם סיפור טוב או לא. למשל מהבחינה הזו כל הסיפורים שלך מעולים.
אולי החלק האחרון דורש הפעלת חשיבה. ואולי לא הפכתי את זה ליותר מדי קל?
אשמח להסבר
תודה שאתה עוזר לי
ההתחלה הייתה ממש לא מובנת. בתור קורא שלא מכיר את הדמויות ומתחיל ישר לקרוא על הרגשות שלהם ומה הם חושבים ואיפה הם נמצאים זה גורם לי להשתעמם. כבר הסברתי לך את זה פעם, אני חושב. אם צריך להציג דמויות, תסברי קצת, תציגי אותם בצורה סיפורית ומצחיקה לפני שאת מתארת איך הם מרגישים (לתאר את מה שהם מרגישים לפני ההצגה גם אפשר, אבל לא באורך שאת עשית).
אני חושב שהבעיה העיקרית בסיפור זה שאת כותבת אותו כאילו את כותבת בשביל עצמך, כדי שאת תקראי ותלמדי ממנו, או אולי לחברות שלך או אנשים שמכירים אותך, שהם יכולים להבין את זה יותר טוב, אבל אני בתור קורא אובייקטיבי שלא מכיר אותך, לא מבין בכלל מה הולך שם.
זה קשה להעביר מסר בצורה כזאת. כשאת כותבת את צריכה לחשוב מחוץ לעצמך, את צריכה לחשוב כמו קורא זר. תמיד תשאלי את עצמך – אם הייתי בן אדם זר, הייתי מבינה את משפט הזה? או הרעיון הזה או המטפורה הזאת או כל דבר
אל תביני אותי לא נכון, היו קטעים מאוד טובים בסיפור, אבל הוא לא זרם טוב, הסיום לא התחבר לי לאמצע הסיפור, וההתחלה לא התחברה עם האמצע.
אני אגיד לך מה.
הקטע הראשון שמתאר אותו, זה אמור להיראות כמו סרט. סצינה ראשונה- אדם יושב שנראה ככה וככה רואה ככה וככה. המחשבות שלו הן פרס לספרים בלבד, כי בספרים ניתן לחשוף מחשבות כמו כל חשיפה אחרת.
-זה יום רגיל בחייו. מציגים את הבוס.
יום למחרת כל העניין של הקידום. מוצגת ההתנהלות שלו. הוא לא מעריך כלום, לא מתרגש, התנהגותו לא משתנה אף לא במעט, הוא רואה את דור בצורה זמנית, שם פס על ההנחיות סתם כי הן לא היו בראש שלו. נקודה של שינוי זו נקודה חשובה בה אפשר לבחון איך אדם מגיב למצבים לא מוכרים לו.
אז עד כאן היה: סצינה באוטובוס. יום רגיל. יום שונה.
ואז אחרי חצי שנה מתוארת הפעם היחידה בה הוא מתקדם אל עבר שינוי. הוא דופק על דלת האישה שהפסיק לדבר עימה 'בלי סיבה'. מישהי שהוא מציע לה משהו כשהוא יודע שאולי לא יעמוד בו אחר כך אלה מתוך סקרנות. מישהי שאולי היה לו איתה את הקשר הכי משמעותי שהיה לו בחייו אבל הוא פשוט מאוד לא מעריך את זה- כמו את כל שאר הדברים שהוא לא מעריך. לא מתרגש. לא נוגעים בו. על אף שנראה שהוא מתפקד כרגיל- מבפנים הוא, אתה יודע, הוא אפילו לא ריק. פשוט על אוטומט. זו לא המשמעות שלו בחיים זה המשמעת. הרגל. בקיצור- כל מה שהיה צריךלעשות זה לומר שאכפת לו. זה להרגיש מעט מצטער אם הוא עובר דחיה. זה הדבר היחידי שהוא מתבקש לעשות כדי לקבל את האדם הכי יקר ( היו רמזים לזה. היא היחידה שהוא נשאר איתה בקשר בצורה שחוזרת על עצמה כל הזמן. הוא סיפר לה הכל. היחידה שהרגיש לא נעים אם תעבור לאדם אחר- וכשהבין זאת נעלם- מנגנון הגנה)
למעשה האדם הזו הוא מנגנון הגנה אחד גדול שמגן מפני פגיעות באמצעות הורדת חשיבות של דברים.
ההתחלה מציגה אותו באור הגיוני כמעט על אף… עכור ומעורר סימני שאלה. הסוף מביא את הדוגמא הזו בפועל ( במפגש עם אנה), וזו נקודת השיא. הינה הוא שוב לא מצטער. בהתחלה זה מפורש כאנוכיות ובסוף אתה מבין שבזה לא טמון העניין. המשפטים חוזרים על עצמם מההתחלה שוב רק כשפה יש להם משמעות רחבה יותר.
אחרי זה, שזה סוג של סגירת מעגל, חוזרים למחשבותיו. אגב הנוף בהתחלה המוגזם הוא בעצם בא בדמיון לעולמו הפנימי. אז אחרי הסגירת מעגל אנחנו מקבלים את החלק החסר מהסבריו בהתחלה. החלק הטרגדי יותר כאן הוא ששוב דבריו חוזרים להיראות בהיגיון. רק המשפט לפני האחרון שאומר שהיא כמו נוף יפה והוא כאדם שלא נהנה ממנו- מסגיר שיש כאן מעבר לכך. מעבר ל'ימייך ספורים'- לאדם שמסרב לדמיין את בנו מזדקן. בהענקת החיים יש משהו שמימי. או שלא? בעצם אדם שמאמין שאין משמעות בחיים, צריך להרגיש ככה בנוגע לכל דבר או שהוא צבוע- זה מה שמישל חושב. וההיגיון אומר שאין משמעות לחיים האלה. אז שוב- שאלת החשיבות עולה.
המשפט האחרון הוא שהוא לא מרגיש צורך לשנות את אנה על אף שהיא מהאנשים שמדמיינים את העולם סוגשל. ופה מבינים שהפואנטה העיקרית היא שהצורה לראות את העולם היא לא נכון או לא נכון אלה בחירה. וזו הבחירה שלו וזו הבחירה שלה. אז איזו בחירה נבונה יותר? היא מתוארת כדמות בעלת שמחת חיים שהפכה לעייפות. ובכל זאת אני מניחה שהקורא יצודד יותר עם הדמות שלה, ויבין שמישל טועה. הוא בוחר לחיות פחות חכם ממנה במחשבה שזו התשובה הנכונה. על אף שכל מה שהוא אמר הגיוני- אין זו תשובה נכונה. ובכך מסתיים הקונפליקט הפנימי של קורא הקטע הזה.
אם אתה עדיין חושב שההתחלה לא טובה אולי אתה צודק וצריך שתתחיל בדרך קלילה יותר. פשוט אני יוצאת מנקודת הנחה שהדרך שלך לכתוב טובה אבל שגן יש דרכים אחרות שהן לא גורעות מהקטע
לגבי הטענה שלך שהבעיה מרכזית היא שזה לעצמי… יש לי חשדות גדולים שזה נכון. אם אתה גם אחרי שקראת חושב ככה ( ובאיזו מידה? ) אני אולי לא העיז להשתמש בסיגנון כתיבה כזה שוב
ההתחלה מבלבלת, בלי קשר לשאר הסיפור, היא פשוט מבלבלת(בקריאה ראשונית לפחות).
לגבי רצף העלילה, אני לא בטוח אם זה פשוט שזה לא לטעמי או לא העברת את זה טוב, ככה או ככה לכתוב על נושאים כאלה, כמו משמעות החיים, זה לא פשוט. להעביר את זה בצורה ישירה כל כך זו לא ספרות טובה. אם תקראי סופרים שכן מתעסקים בזה, אז תראי שהם עושים בצורה מאוד עקיפה ומוסתרת ועדיין בצורה שמשפיע על הקורא מאוד.
בפסקאות האחרונות את מסבירה את הפואנטה? (אפילו אם זה לא הבנתי את הפואנטה כשקראתי) את מסבירה את הרגשות והמחשבות של הדמויות שלך , אני לא חושב שזה צריך להיות, המספר לא אמור להעביר לי את הרגש והדילמה והפואנטה וכל שאר הדברים. זה צריך לעבור אלי דרכי, דרך הראייה שלי, דרך חיבור שלי לדמויות.
עצה כללית יותר –
כשאת כותבת, תנסי לא להיות מלודרמטית ולא ללכת רחוק מידי בעומק הסיפורים, הם לא חייבים להיות קיצוניים עם בעיות כמו משמעות החיים הם יכולים להיות פשוטים כמו ילד שנפלה לו הסוכרייה ועדיין להיות טובים, הכל תלוי באיך את מעבירה את זה.
קשה לי להסביר את הדברים האלה, זה צריך להיות חלק טבעי שבא כשאת כותבת. אל תנסי לכתוב לפי הכללים שהמורה לספרות לימדה אותך, עזבי את כל הרבדים וכל המטפורות, תתחילי מהבנה בסיסית של הטבע האנושי וכנות ריגשית, ופשוט תכתבי מסביב זה סיפור, זה כל מה שצריך.
המספר לא אומר שום דבר אבל- חוץ מתיאורים. הכל הכל הכל זה המחשבות של מישל. מהמחשבות שלו צריך להסיק דברים יחד עם התיאורים. אמורים להרגיש דחיה הזדהות דחיה הזדהות..
יש לי איזה ידיד באתר שקרא ואמר שהוא הבין הכל והוא פשוט היה צריך 'להחזיק את הראש' או מה שזה לא יהיה.
הכתיבה לא מושפעת משום מורה חח אלה מהספר שהמלצתי לך כי חזרתי לקרוא אותו.
מצד שני-
אני כן מסכימה עם כל מה שכתבת בעצה הכללית. זו דרך טובה מאוד.
אבל אני לא חושבת שהאכלתי בכפית בכלל. כל ההתמקדות שלי הייתה באיך אני מעבירה את זה לא בדרך ישירה- בין אם זה בצורת העננים או בצבע הבתים או הדרך שבה הוא מביט בך.
זה נכון שבסיפור קצר מצפים לאיזה מזהו פואנטי כזה. מתקדם מתקדם ובום. בלי שום דבר שמעפיל על הנקודה. ופה זה הרבה יותר דומה לספר. זה ספר כנראה, בעל 14 עמודים, כמו רומן. זה רומן קצר מאוד. האם זה משנה את התפיסה שלך לגבי הסיפור הזה?
אני אעשה את זה מסודר. הדברים שאכפת לי הם ניסוחים והאם אפשרי להבין מה כתוב משמעות או כדומה. אמרת שלא הבנת אבל קשה לי להבין מה אני אמורה לתקן. חשוב לי האם נהנית או לא בגדול ואם היה מעניין- פה חלק אמרת טוב חלק לא, אבל בגדול אני לא כל כך יודעת איך זה נראה. אתה אומר איך סיפור אמור להיראות כשכל מה שאתה אומר אני מסכימה ומבינה, אבל אני לא רואה איך זה מתייחס לסיפור הזה ספציפית בין אם זה הבניה הכוללת אותה לא נתן לשנות בכל מקרה ככל שאנינרואה ( תתקן אם לא) ובין אם זה דברים על ישירות- האם הטענה היא שהייתי ישירה מדי? הייתי צריכה להעביר את כל המחשבות בדרך אחרת? הרי גם תיאורים אמרת שהיו יותר מדי. אז אולי למחוק אותם לחלוטין? אבל אז כל ההבנה והפואנטה תרד לא?
ובקצרה- אני מתקשה להבין האם הבעיה שלך זה עם הסוג והסגנון ואז אולי אתה צודק וזה באמת סוג פחות טוב או עניין של טעם, או שהביצוע שלי את הסוג הזה היה פשוט לא אופטימלי וירוד.
אני אסביר לך את רצף המחשבות שלי לאורך הסיפור –
ההתחלה הייתה לא מובנת בכלל, לא הבנתי על מי אני קורא או על מה, חשבתי שאולי זה תיאור של מקום אבל זה התארך למשך הרבה זמן ופשוט איבדתי אותך.
רק כשמציגים את אודי התחלתי לעקוב שוב אחרי רצף העלילה. פה זה התחיל להיות מעניין יותר. למדתי על הדמויות הבנתי את דרך החשיבה שלהם, את הרצונות שלהם פחות או יותר. ובכללי אפשר להגיד שכל העניין במשרד היה מעניין, אבל עדיין חסר פואנטה.
אז הגיע הסוף שכאילו אמור לסגור בשבילי את המעגל ולהציג את הבעיה או הפתרון או מה שלא יהיה ואז שוב איבדתי אותך, כאילו זה השתנה בצורה מאוד קיצונית הדמויות פתאום לא היו כמו מקודם, אני לא יודע להסביר… אבל אני אישית לא התחברתי עם הסיום. זה דיי כמו הסיפור האחרון שלי, גם אצלי הסיום קצת לא קשור, צריך לחשוב על הדברים האלה יותר, בדרך כלל אני מצליח למצוא איזה סיום חצי טוב ואם לא, אני פשוט נתקע ומוותר על הסיפור.
אני חושב שעצם זה שנהנתי מאמצע הסיפור אומר שכן יש לך יכולת לכתוב טוב, ופשוט צריך לעבוד על זה יותר.
אני לא חושב שזה רעיון טוב לתקן או למחוק חלקים, אם את חושבת שזה לא טוב אז פשוט תתחילי מהתחלה ותכתבי הכל מחדש, אבל הפעם כשיש לך את הרעיון הכללי בראש. את תראי שהכתיבה תהיה הרבה יותר זורמת ככה, וגם הסיפור ייצא הרבה יותר חלק וזורם.
אוקיי אני חושבת.שעכשיו מאה אחוז הבנתי וירדתי לסוף דעתך. כל קטע עלילתי אהבתי. כל קטע פילוסופי או מחשבתי מדי- לא מצאת את עצמך שם. מממ מעניין. הייתי יכולה לבחור בדרך אחרת… סתם לא רציתי. כי באמת כמו שאמרת, לא ידעתי את הסוף הראוי לזה. למעשה הסיפור הזה הוא בערך על בעיה שאני לא יודעת לפתור בחיים שלי ( לא שאני מישל או משהו חח) ובגלל זה אני לא יכולה להעלות על הדעת סיטואציה של סגירת מעגל כי אם הייתי אז אולי במקום לכתוב על זה הייתי עושה את זה וזהו חחח
תודה! אני לוקחת את מה שאמרת לתשומת לבי. אולי התפלספויות באמת הן רק לעצמי. אני עכשיו נזכרת ומבינה שכל מי שאמר לי שאהב את זה, חצי הבין חצי לא, אבל הם אנשים שכותבים שירה. נו וול חח
תודה על הטרחה להסביר לי
אני לא אגיד יותר מדי, כי אני לא במצב של לחפור כרגע..
אבל נהניתי, היו קצת קטעים מיותרים אבל היכולת שלך לתאר רגעים, גם הקטנים שבהם..קסומה, אל תפסיקי לעשות את זה בחיים..:)
ציפורי תודה לך. באמת
אגב, אין ביקורת חוץ מקטעים מיותרים? איך הייתה ההבנה של הקטע?
אני ממש עייף ותשוש..בגלל זה לא פירטתי יותר מדי.
אבל, אני הבנתי מה שהבנתי..ונהניתי לקרוא וגם לנסות ולנחש מה עבר לך בראש כשכתבת, אני אוהב לנחש..
לפעמים נכנסת קצת עמוק מדי לפינות שאין יציאה מהן, כמו שלוליפלורי רשם..סיפור קצר(במיוחד סיפור מורכב) חייב לחבר המון קטעים בבת אחת בזמן קצר..אין לך ספר שלם למרוח עליו קווי עלילה, אז צריך להיות חד..ובאמת לחשוב איך את סוגרת את הכול..
תודה ציפורייי 3>
תשובה ללוליפלורי כתובה מעל
מממ
אבל נהנית
זה העיקר לי (:
תודה :*
אוקיי, את מוכנה?
האורך התיש אותי, על אף שהיה חלק באמצע שהקריאה הייתה לי ממש זורמת בו. מילים רבות לפעמים חלשות יותר ממילים מעטות. אני לא מקבלת מבנה ברור של הסיפור מהקריאה, או פואנטה ברורה. נשמע שהסיפור הזה ממש חשוב לך, לא קיבלתי את המסר ואת מה שרצית להעביר בצורה חדה, אז אני לא רואה את זה כמוך ולא מצליחה להבין. לא הזדהתי באופן מיוחד עם אף אחת מהדמויות, ואולי בגלל זה התקשתי. יותר מדי דברים לא ברורים לי. זה טוב שיש רבדים נסתרים ביצירות ומשהו לתהות עליו, אבל פה מבולגן לי מדי ולא כיף לי. ממה שקראתי יש לך סיפורים הרבה הרבה יותר טובים מזה בעיניי (!), סיפורים בהם יכולות התיאור והפירוט שלך מרכיבות משהו נפלא.
מסכימה עם רוב הביקורת של לוליפלורי, במיוחד עם הנקודה שאומרת שלכל פרט בסיפור קצר אמורה להיות משמעות, ושלא כדאי להציף.
אחר כך חזרו לדבר על דברים בנאלים שבשגרה ואנה הכינה אותם לנהלים בפגישה בשלוש. מישל עזב את משרדה.
במשפט הזה הפסקתי לקרוא. אני מצטערת נורא, אולי זו השעה ואולי הסיטואציה הנוכחית בה אני מנסה לקרוא, אולי זה משהו היום ואולי זה הראש שלי בכלליות- אני לא מבינה את הקטע ואני מרגישה כאילו אני נאלצת לגרור את עצמי דרכו, בקצב כזה אני גם לא אבין הרבה. אני מאוד מצטערת, אני מקווה שלא נעלבת, אולי זו באמת השעה וכדאי לי לנסות לקרוא מחדש.
סליחה.
[וסליחה גם שקראתי רק עכשיו, הייתי צריכה לעשות את זה כשהעלית]
סליחה שאי דוחה ודוחה. אבל אני בימים לא טובים כול כך. אני בלי נדר אנסה לקרוא בערב. ואלי גם העלה איזה סיפור או שניים על התחושות שלי. זה כמובן כידועה נדייר. אצלי לכתוב רק מי רגש בלי שום כוונה כול שהי נוספת. אבל נירא.. יש לי מוזה יש לי רעיון ואפילו כמה.. אבל אין לי כוח לכתוב. לכתוב את הרגשות שליי. לכתוב בכלל. היד לי לא התייבשה. הלב שלי מלא ברעיון. אבל אין לי כוח!. נוקדה. אין לי פשוט כוח לכלום. גם לא להקלדה. ובטח לא לקריאה. ואפילו לא לחשיבה. רק שהחשיבה קורת אטומוטית גם אם אני מנסה להתנגד. וכול השאר.. הדברים הפיזים. זה כבר משהו אחר. אז סליחה ששיקרתי. אני מצטערת שלא קראתי למרות שהתחייבתי. פשוט אין לי כוח