נוגה.

לנוגה,

אני זוכרת את עצמי, בדיוק ככה-קטנה ובודדה.
אמא נהגה לבשל המון, גם כשלא היה צורך בכך . אבא תמיד היה צוחק, על האורז השרוף.
נוגה ואני .
נוגה אהבה את השמש. ואני את העננים . היינו מטיילות המון ,גם כשנורא כאבו לנו הרגליים .
הזמן היה נראה כנצח- כמו קפוא ולעולם לא יפשיר . אהבתי את הזמנים האלה ,זמנים של שמחה ואחווה .
ואני זוכרת את עצמי, בדיוק ככה- שלמרות כל השמחה, קטנה ובודדה הייתי .
אנשים היו מביטים בי בחיוך וממשיכים לדרכם . ואפילו- אותו חתול שחור עייף ומסכן, כבר חייך לעולם.
ונוגה- כמה שאהבתי את נוגל'ה שלי. נוגה העדינה והתמימה . אותה נוגה שתמיד אמרה שלעולם לא תעזוב- שתמיד תישאר לצידי. וכשהיא נעלמה כל-כך כעסתי עלייה . הבטחות התנדנדו להן באוויר . ציפור ועוד ציפור ,עפות להן למרחקים -כמו מנסות להשיב את נוגה.
אמא אמרה שטוב לנוגה היכן שהיא נמצאת . ששומרים עלייה שם – שסבתא, וסבא נמצאים שם והם דואגים לה . אבא הבטיח שנוגה מאושרת היכן שהיא- מחייכת ושמחה.
אבל, נוגה?
מדוע אינך מתקשרת? האומנם אין שם טלפונים?
או, מדוע אינך כותבת? האומנם אין שם דואר?
נוגה- העולם בלעדייך כל-כך שומם, לפעמיים כמעט חסר משמעות.
ואמא, מדוע איננה עצובה כי אינך עוד? האומנם את באמת מאושרת?
ואבא, מדוע מחייך הוא כמו דבר לא קרה? האומנם את באמת מאושרת?

ואני זוכרת את עצמי, בדיוק ככה- קטנה ובודדה.
בודדה כי אינך עוד, נוגה . אחות יקרה .
העולם מתנדנד, ובתוכו נמצאת אני- מנסה לאחוז חזק בחוטים . חוטי הזהב שנהגת לקשור לנעלייך . האם את אוחזת בהן עדיין- מהצד השני? האם השמש נראית יותר גדולה מהיכן שאת נמצאת ?
נוגה. עצוב לי בלעדייך ואני יודעת שגם לאמא , ולאבא .
נוגה . נוגה העדינה והתמימה – אם אי פעם תחזרי- מגן עדן, אני יחבק אותך חזק חזק ולעולם לא אתן לך ללכת יותר .

אוהבת אותך עד אין סוף,
נועה.