נגעים

״כדאי שתגיעי. הוא נפל היום.״ מודיע לי קולה המרוט של בטי. בלב כבד אני יורדת במדרגות ומטפסת על האופניים השחורים שלי. ברחוב הנטוש רק רעש אופניי החורקים נשמע. מרחיק ממוחי מחשבות על צלילה חופשית.
איתי יושב מקופל במיטה, ידיו מכסות את פניו. לחיוך שלי יש שניות ספורות לחיות בטרם יתפוגג תחת המשא הכבד. אני קרבה אליו. מנשקת את עורפו. איתי מרים אלי פנים מובסים. הוא עייף למרות שאת רוב שעות היממה הוא מבלה בשינה. ״מה שלומך?״ אני שואלת ומטפסת על המיטה, לא באמת מחכה לתשובה. "עשה לי מקום". איתי מניח את ראשו בחיקי ונותן לידיי לסלק ממנו טרדות.
ואט אט הן עוברות אלי: חבורות ישנות, שריטות מוכרות, פצעים חדשים, חבלות מהן הוא מסרב להיפרד. אך אני לא מספרת לו על תמימותי שאינה עוד. את החדר עוזבת מישהי שונה. זו כבר לא אני ושנינו מתגעגעים אלי.