נגן בי שוב

אהבתי אותך. לפחות, חשבתי שאהבתי אותך. היה בך משהו שמשך אותי, ואף פעם לא הצלחתי להבין מה בדיוק זה היה. כולם חשבו שהחיבור שלנו מיוחד, שהיינו צריכים להיפגש לפני שנים. "חבל," הם אמרו, כי חיבור שנוצר בגיל כזה לעולם לא יהיה חזק כמו אחד שהתחיל בילדות.
וחבל זה באמת היה, כי עם הזמן התרחקנו, ונוצר בינינו פער שאי אפשר לגשר עליו. הנחתי את המחשבות עליך בצד, ואמרתי לעצמי שזה הצעד הנכון כרגע ושיום יבוא והדרכים שלנו יצטלבו שוב. אבל ככל שאני מקווה שהיום הזה יגיע, אני רק מרגישה אותו מתרחק ממני. והוא ממשיך להתרחק, למרות שאתה כל כך קרוב.
לפעמים אני רואה אותך, סגור בתוך עצמך. כבר איבדת את החיוניות שלך. אפילו בצבע שלך כבר אין טיפה של חיים ושמחה. אני רוצה לגשת אליך, לחזור לנקודה שבה הפסקנו ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. אבל עם כל יום שעובר בלי שאני עושה את הצעד הזה מעבר לקרע שנוצר – הקרע שיצרתי במו ידי – הפחד שלי מתגבר. הפחד שלעולם לא נתקרב שוב, שכבר מאוחר מדי. הפחד שכל התקוות שלי יתנפצו ברגע אחד. ומה אעשה אם זה יקרה..?
אז אני מחליטה לדחות את הצעד הזה ביום אחד. רק עוד יום אחד. והקרע גדל, ועוד יום עובר. מחר. מחר אני אעשה את זה. והקרע הופך לתהום, תהום שלא נגמרת. ופתאום אני מגלה שצעד אחד קטן כבר לא יכול לחפות על המרחק שבינינו. אז אני מתיישבת בקצה התהום, ומביטה בך מרחוק. אבל אתה לא מישיר מבט חזרה. ואני שואלת את עצמי, האם אתה לא רואה אותי, או שכבר אין בך אהבה? ואני ממשיכה לתהות, גם כשעמוק בפנים אני כבר יודעת את האמת. ואין סיבה שלא אדע – כי אתה כינור, ואני ילדה.