נאהל סיריוס-חלק ראשון

אנחנו נוסעים ברחפת העוברת מעל פני כל העיר.אני מרגישה כמעט מרחפת כשאני נמצאת כאן,אך זוהי גם הרגשה מפחידה לחלוטין.אני תמיד חוששת כשאני עולה על רחפות,אפילו על הרחפת בדרך לבית הספר, שתהיה איזו תאונה או תקלה וכולנו נמות.שהקבר שלי יהיה השמיים עצמם,הדבר שאני כל-כך אוהבת.לפעמים,אני מדמיינת את עצמי בתור ציפור,ציפור שעפה ובורחת מכאן.
קוראים לי נאהל סיריוס,אך בדרך כלל קוראים לי נל,חוץ מאבא שלי, כשהוא מרגיש צורך להיות רשמי.אני שטנית עם עיניים חומות כמו בוץ,וכן, אם הייתם מסתכלים לי בעיניים הייתם מגלים דמיון מפליא לבוץ.הדבר שאני הכי מתעבת בי הוא הגובה,אני כמעט כמו ג'ירפה,ענקית בגודלי.כל זה עוד היה בסדר אם היה לי קצת,נו,אתם יודעים,חזה.אני שטוחה לגמרי והבנים בכיתתי מרבים לצחוק עליי בגלל זה.כמה מהמורות אפילו אומרות לי שאני צריכה להשמין,כי בקושי רואים אותי,לפי דבריהן. בינתיים,אני חיה עם זה.
ביחד איתי נוסעים אחי הבכור והמתולתל,טוני שהוא בן שבע עשרה וחצי.אני בת חמש עשרה.אנחנו תמיד מרבים לצחוק אחד על השני,אבל הוא תמיד יודע איך לגרום לי להרגיש טוב.ברצינות,פעם כשהייתי עצובה, הוא סיפר לי משהו מצחיק שקרה לו,התחלתי לבכות מרוב צחוק.חוץ ממנו,נוסעים איתי אבי,פיטר סיריוס ואשתו,ברברה.הוא התחתן איתה לפני כמה שנים ומאז היא חיה איתנו. היחסים בינינו תמיד מתוחים,אבל אני לא יכולה להגיד שהיא אישה רעה.אני והיא פשוט לא כל-כך מסתדרות ולכן אני חיה בפנימייה,ויש לנו שבוע חופש.זמן משפחתי,כהגדרתו של אבי.אבל לי זה נשמע צבוע לחלוטין,אך איני אומרת לו דבר.לפעמים,אני רוצה לסטור לו על פניו ולהעיר אותו.אני עדיין כועסת עליו שמיהר להתחתן אחרי מותה של אימי הביולוגית,הסטיה.היא מתה כשהייתי בת שמונה, לפני כשבע שנים.אני זוכרת כיצד פניה נראו,כיצד הצחיקה אותי בסיפוריה ואהבה תמיד לדגדג אותי עד שהייתי מותשת.ואז,יום אחד הכל נהרס.היא התאשפזה בבית החולים בעקבות מחלה שגילו אצלה.הרפואה דיי מתקדמת,אך הם לא הצליחו להציל אותה.הרופאים לא יודעים הכל,כמו שאומרת לי הספרנית בספרייה.אני עדיין זוכרת את היום האחרון שבו ראיתי אותה לפני שמתה,היא דווקא נראתה דיי בריאה ונראה היה שהיא עומדת להבריא והחיים יחזרו למסלולם.היא הייתה קרחת ושום זכר לשערה הבלונדיני השופע לא נראה,אבל היא נשארה יפה בדיוק כפי שזכרתי ואפילו מצחיקה יותר.כמה ימים אחרי זה היא מתה,הגוף שלה לא עמד בטיפולים.
אני זוכרת את ההלוויה,היא נערכה ביום גשום במיוחד,ואני זוכרת שחשבתי שאפילו השמיים בוכים על מותה של אמי ובטח היא מלאכית בשמיים,זה פשוט לא נראה לי הוגן שהיא לא תהיה בגן עדן. מחשבות תמימות של בת שמונה.היום אני כבר לא מאמינה באלוהים מהרבה סיבות,פשוט אין לי כוח למנות את כל הסיבות למה.המוות של אימי סיפק את הניצוץ למשבר האמונה שלי.
"נל," פונה אליי לפתע אחי,טוני, "את נראית מהורהרת.קרה משהו?"
"אני לא מהורהרת." אני אומרת לו בזעף,מרוגזת על כך שקטע את מחשבותיי.
"העיניים שלך תמיד נעשות חולמניות כאלו כשאת חושבת על משהו." הוא אומר לי בגיחוך,או לפחות כך נראה לי.
"אם אתה באמת רוצה לדעת,חשבתי על אמא ועל המוות שלה.ועל המשפחה שלנו." אני אומרת במהירות.
"לא עובר יום שאני לא חושב על זה," הוא אומר לי ברצינות,הבעת פיו רצינית, "אני מנסה פשוט להדחיק,להשאיר את זה מאחוריי.אבל אני לא מצליח,את יודעת.את בטח מזדהה עם התחושה הזו יותר ממני."
"כן.תמיד נחיה עם זה." אני עונה לו,מתאפקת לא לבכות.
"אבל,אני רוצה להגיד לך שאני מכבד את ההתמודדות שלך עם זה," הוא אומר לי בהערכה, "את יכולה לחשוב.הדרך שלי לזכור היא פשוט לצייר ולצייר." הוא באמת צייר מוכשר,ראיתי כמה מן הציורים שלו ונפעמתי. בדרך כלל הוא מסרב להראות לי אותם ושומר אותם בחדרו.
"ומה רע בציור?" אני שואלת אותו בתמיהה.
"עדיף לחשוב מאשר לצייר.אני יכול לצייר את הכל בקלות,אבל כשאני מנסה לחשוב על זה בצורה כמו שאת עושה את זה,זה פשוט לא מצליח לי." הוא עונה לי ומשתתק.אני מניחה שהוא לא רוצה כל-כך לדבר על זה עכשיו,להיזכר בדברים עצובים.
אני מסיבה את ראשי לאחור ורואה את אבי ואשתו,אני פשוט לא יכולה להתייחס אליה במושג אחר,יושבים ומפטפטים להם בנחת.מעניין אם הוא זוכר בכלל שבעוד שבוע יום השנה של אמא.סביר להניח שהוא לא זוכר,בוודאי הוא שכח אותה.עכשיו יש לו אישה חדשה שאיתה הוא נהנה ואיתה הוא צוחק.
"אז,מה דעתכם ילדים,על החופשה המשפחתית שלנו עד כה?" לפתע אבי מפנה שאלה אלינו.הוא מחייך מאוזן לאוזן.
"בסדר," עונה אחי ביובש, "עולה על כל הציפיות." הוא קורץ לי כשהוא אומר את המילים הללו.אני מבינה שהוא כנראה לא מדבר ברצינות ופשוט ציני.
"ומה איתך,נאהל?" שואל אותי אבי,בציפייה שגם אני אהנה.הוא לא יודע שהייתי מעדיפה לוותר על החופשה הזו בכלל.עד עכשיו,לא נראה שהיא מרשימה במיוחד,אנחנו נוסעים ברחפת ציבורית מסריחה.ובעוד כשבוע יום השנה לאימי.כן,ממש מושלם.אני רוצה לצעוק לו בפרצוץ,פשוט לצעוק עליו שיתעורר כבר,שאם אנחנו נוסעים לחופשה משפחתית פעם באיזה שנה, זה לא אומר שאנחנו משפחה טובה ומאושרת,לא,פשוט לא.
"כן,גם אני חושבת שהיא בסדר." אני עונה ביובש.אני מוציאה את האוזניות מהתיק,מתחברת לנגן המוזיקה המשוכלל שהרווחתי בכספי ומתנתקת מהעולם.אני אוהבת שירים לא קונבנציונליים,לא מסוג השירים שתמיד אפשר לשמוע במועדונים או במסיבות.
לפתע,האוטובוס עוצר בפאומיות ואני נדחפת קדימה.למזלי,אני חגורה כך שאני לא נמרחת כולי על השמשה הקדמית אבל אני מרגישה כאב חד בבטני,בטח בגלל עוצמת הזעזוע.
"לעזאזל," אני שומעת את אחי ממלמל, "נל,את בסדר?"
אני מורידה את האוזניות מאוזניי ועונה לו:"פחות או יותר לאחר העצירה המטורפת הזו.מה איתך?"
"אני חי,בערך." הוא משיב לי.
"ילדים,אתם בסדר?" שואל אותנו אבי ומתחיל במתקפת קללות רצינית.בדרך,הוא גם צורח על הנהג איך הוא מעז לעצור במקום שאין בו אפילו תחנה מסומנת ושהיינו עלולים למות,ממש ככה.ושהוא עוד יתבע את חברת הרחפות המטומטמת שלו,שמסכנת חיי אדם.חוץ מאיתנו,אני חושבת,הרחפת ריקה.כנראה אנשים עודם נמצאים בעבודה.למזלי,רק אנחנו נוכחים בהתפרצות שלו וככה אני מרגישה פחות נבוכה.
הנהג מנסה להרגיע את אבי,ואומר לו פשוט שהוא חוייב לעצור כאן היום ושהוא מצטער על עוגמת הנפש.אבי לא מקשיב וממשיך לצעוק עליו,שהוא ידאג שהוא יפוטר ממקום עבודתו ולא יעבוד יותר בהסעת כלי רכב, מרחפים או לא.
הדלת נפתחת בפתאומיות ואל הרחפת נכנס אדם,נמוך,בעל זיפים שמסריח מריח סיגריות,הוא לבוש מדים וכנראה משרת בחייל המשמר. הוא פונה אל הנהג ולא נראה כשם לב אלינו.
"הם אמורים לעלות עוד מעט," אומר האיש לנהג,ואני לא מבינה למה הוא התכוון, "אני רואה שהרחפת כמעט ריקה,כך שאני בטוח שיהיה מקום לכולם."
"אתה בטוח?" שואל אותו הנהג בהיסוס.
"גם אם לא," אומר האיש באיטיות, "מי אמר שהם צריכים שהתנאים יהיו נוחים.למען האמת,זה יהיה דווקא דיי טוב.שיסבלו קצת,מגיע להם."
נהג הרחפת מגחך איתו בהסכמה.אבי משתתק ונוצר שקט פתאומי באוטובוס.שקט קצת מלחיץ,אני מודה.אני לא מבינה למה אבי השתתק פתאום,בדרך כלל הוא אדם שנלחם עד הסוף אם דברים לא מוצאים חן בעיניו.
"מה קורה?" אני שואלת את אחי חרישית, "הוא מתכוון להעלות לפה קבוצה?הוא מדריך תיירים?" אני מרגישה מגוחכת כמעט מייד על השאלה השנייה,קודם כל,הוא מחייל המשמר,אז מדריך תיירים הוא לא.שנית,גם אם הוא היה מדריך אני בטוחה שהוא לא היה מדבר גם ככה על האנשים שהוא מדריך אותם,לא?
"עדיף בינתיים שתהיי בשקט ולא תשאלי שאלות,בסדר?" הוא לוחש לי.
"למה?מה הבעיה?" אני שואלת אותו בשקט.כלומר,אני מסכימה איתו שחיילים מצבא המשמר אינם האנשים הסימפטיים ביותר שאפשר לפגוש, אבל עדיין,החיילים ברחובי תמיד ידידותיים כלפינו ועוזרים לילדים הקטנים לחצות את הכביש או סוחבים את שקיותיהם של הנשים המבוגרות.
"תגידי,את מטומטמת או משהו כזה?!" הוא לוחש לי, "אני חושב שאני מבין מה הולך פה.בבקשה, תהיי בשקט לעוד כמה שניות ואז אסביר לך."
אני מצייתת באי רצון מסויים וחוזרת לשמוע מוזיקה.לפעמים,אני יכולה להתנהג כמו האדם הטיפש ביותר עלי אדמות,או כפי שחבריי אומרים, "לפעמים יש לך שאלות ממש מוזרות.את יודעת שהדברים הם ככה,ככה וככה.ובכל זאת את מתעקשת לשאול לגביהם פעם אחר פעם."
וכשאני מתעקשת ואומרת להם,שאני לא תמיד זוכרת הכל הם פשוט צוחקים.צחוק ידידותי,אך בכל זאת מעליב.
לפתע פתאום,מתחילים לעלות על הרחפת אנשים ואני מבינה בדיוק מה הולך כאן.