מתנת הנחמה

אני עומד באמצע הכפר שגדלתי בו.
זה כפר קטן, פשוט, ובו בקתות פשוטות עוד יותר עשויות בוץ ועץ.
אני צועד בין הבתים המפוזרים ברחבי הכפר, מחייך ומנופף לשלום כשאני פוגש בפנים מוכרות.
"קסינג! " קורא לעברי אדם- אני לא בטוח מי הוא, אך הוא נראה מוכר ,לכן אני קד ביראת כבוד והולך לדרכי.
"גדלת יפה!" קוראת לעברי זקנה אחת, אותה אני דווקא זוכר- היא הייתה מפטפטת מדי פעם עם אימי. אני מחווה לעברה קידה קטנה, וממשיך בדרכי אל הנהר.
בדרך, אני מרים את מבטי אל צלע ההר, מבחין בבית שמוכר לי כל כך והלב שלי נצבט מעט.

זה הבית של טוקו הזקן.

טוקו היה תעלומה אצלנו בכפר.
אני זוכר שכילד, סיפרו שהוא חי לבדו על צלע ההר, בלי משפחה.
אנשים אמרו עליו שהוא מכשף, ורוב תושבי הכפר חשבו שהוא משוגע.
מדי פעם, נהגה קבוצה קטנה של נשים לעלות אל טוקו, ולשאול לשלומו.
הן דאגו לו לאוכל, לבגדים, ובחורף – גם לשמיכות חמות.
אמא שלי הייתה אחת מהנשים שעלו אליו, היא נהגה להכין לו שמיכות לחורף ולהביא לו פירות וירקות טריים כשהיו לנו.

אימא שלי.

אני נאנח עמוקות כשאני נזכר באימי, לרגע הכאב בחזה שלי חוזר ואני לא יכול שלא להעלות שוב בזיכרוני את אותו החורף שלקח אותה ממני.
זה היה חורף קשה, הקור היה ממש בלתי נסבל והגשם לא הפסיק לרדת.
אני זוכר שבקושי הצלחנו לחמם את הבקתה הקטנה שלנו.
באחד הימים, אמא שלי לא חשה בטוב ונפלה למשכב.
היא בערה מחום, והזיעה במשך כמה ימים עד
שזקני הכפר קראו לרופא מהעיר כדי שיטפל בה. זה היה מאוחר מדי, ואחרי שבועיים שלמים שבהם שכבה במיטה ונאבקה עם ריאותייה הקורסות מדלקת- היא נפטרה.
באותו יום, העולם חרב עליי לראשונה. נותרתי אני, ילד בן ארבע עשרה,לבדו בעולם.

אני לא זוכר הרבה מאותם ימים, לא את הלוויה, ולא את הטקסים אחרי.
אני רק זוכר שבמשך ימים ולילות, כעסתי.
כעסתי על כולם.
אני זוכר שהייתי מטיח את האגרופים שלי באדמה היבשה בבקתה שלנו, שוב ושוב עד זוב דם.
אני זוכר שקיללתי, וזרקתי אבנים על כל מי שניסה לפתוח את הדלת ולהכנס.
אני זוכר שרציתי ללכת איתה. עם אמא שלי, רציתי שאלוהים יקח אותי במקומה.
כעסתי על העולם, ולא רציתי שהוא יגיע אליי.
בכל בוקר, תושבי הכפר דאגו להניח מעבר לדלת אוכל ומים.
מדי פעם הם גם ניסו לדבר איתי, ולשאול לשלומי ואני- סירבתי לשתף פעולה.
יום אחד, הפסקתי לזרוק אבנים.
במקום- מצאתי שיטה חדשה, ופחות מעייפת.
בכל פעם שהם ניסו לדבר איתי, יריתי בהם מבט רושף, וחשקתי שיניים.
לעיתים קרובות, כשמאסתי בהכל הלכתי אל הנהר הסמוך לכפר.
שם, על שפת הנהר מצאתי את השקט שייחלתי לו.
שם, יכולתי להיות לגמרי לבדי.
נהגתי לשבת שם שעות על גבי שעות, לפעמים מהזריחה עד השקיעה.
לא עשיתי הרבה, רק התבוננתי בנהר הזורם ובשמיים.
הקשבתי לציפורים, והרגשתי את הרוח מלטפת את עורי.
לפעמים, כשהיה לי כוח, הייתי מקלל את העולם, מיד אחר כך הייתי מתנצל, מבקש סליחה ואומר שלא התכוונתי.
לא משנה מה עשיתי, וכמה כאב לי בפנים, אף פעם לא בכיתי, הדמעות סירבו לבקר אצלי.
רציתי רק דבר אחד- רציתי את אימי בחזרה.

אני מנער את עצמי מהזיכרונות, מביט קדימה, ורואה למולי את הנהר שאני מכיר כל כך טוב.

הוא ריק עכשיו, ושקט.
הנהר זורם לאיטו, כמה ציפורים מתקבצות בו.
הן מקפצות על הסלעים בנהר, זזות ממקום למקום ובמקורן שותות מעט מן המים הקרירים.
אני צופה בהן בשקט, מנסה לא לזוז יותר מדי כדי לא להפריע להן.
אני עוצם את העיניים, מניח לשמש ללטף את עורי במשך מספר דקות, שוכח לכמה רגעים את הסיבה לחזרה שלי אל הכפר.
עבר הרבה זמן מאז שביקרתי בכפר שלי, ואחד הדברים שאליהם הכי התגעגעתי, הוא הנהר הזה שבו הכרתי את ידיד הנפש הראשון שלי.
אני מחייך כשהזיכרון מופיע לנגד עיניי, בדמיוני – טוקו ואני יושבים על אחד הסלעים ומשוחחים.
אני מושיט את ידי אל הנהר, ונוגע בו, טובל את אצבעותיי הארוכות בתוכו . המים קרירים, ונעימים. אני נושם עמוק, נושם אל תוכי את האוויר הצח, הנקי.
אני יושב שם שעה ארוכה, מניח לזמן לחלוף.

אני נזכר ביום שבו פגשתי את טוקו.

את טוקו פגשתי יום אחד, כשישבתי על הנהר.
ישבתי שם כהרגלי, בשתיקה, עטוף בכעס והצער שלי בניסיון לברוח מהעולם- כשלפתע, הוא הופיע לצידי.
ידעתי מיד שזה הוא, כי מעולם לא ראיתי אותו, ואת שאר תושבי הכפר הזקנים- אני מכיר מילדות.
הוא לא דיבר אליי, ולא עשה שום סימן שמראה שהוא מבחין בקיומי, רק ישב.
סרקתי אותו בעיניי, את הזקן המוזר הזה שהרשה לעצמו לשבת לידי.
המשכתי להביט בו, מבט חלול על פניי לכמה רגעים.
לפתע, הוא הסיט את ראשו לכיווני, המבט על פניו- שליו ורגוע.
הוא חייך, חושף שורה של שיניים קטנות ומצהיבות.
"אתה נראה כועס." אמר בשקט, כמעט בלחישה, בלי שום שיפוטיות.
כיווצתי גבות, חשקתי שיניים – דבר שעשיתי לאחרונה הרבה יותר מדי.
הוא המשיך לחייך. "זה בסדר, אני מבין." הסביר.
שתקתי, מעט מבולבל.
"הצטערתי מאוד לשמוע על מות אימך." הוא אמר בכנות גמורה.
המילים שלו הכו בי כמו מים קרים על העור.
בלעתי רוק בקושי, גוש חסם את גרוני.
"אני אומנם חי על צלע ההר, אך אין זה אומר שאני מנותק ממה שקורה." הסביר. "אימך הייתה בין הבודדים שהתייחסו אלי יפה בכפר."
חשתי במשהו מכה בבטני, ואז- בלי שום אזהרה, דמעות החלו להציף את עיניי.
שניות אחרי, התחלתי להתייפח.
בכיתי, ובכיתי ולא חדלתי במשך שעה ארוכה.
טוקו ישב לצידי כל העת, הוא לא זז ולא אמר דבר.
בשתיקה ששררה, הוא נתן לי מקום לפרוק את כל הכעס, העצב, והבכי שאגרתי בתוכי.
שעות רבות חלפו עד הרגע שבו הפסקתי לבכות, השמש כבר שקעה, והאוויר נעשה קריר.
טוקו נעמד, הוא חייך בסבלנות, "נפגש מחר." אמר, ולפני שהספקתי לומר משהו הוא נעלם.
מאז אותו יום, נפגשנו על יד הנהר מדי יום, עד היום שבו עזבתי לטובת עבודה שקיבלתי מחוץ לכפר.

נהגנו לשבת יחד, מהזריחה עד השקיעה.
הוא לא דיבר איתי הרבה, וגם אני לא דיברתי.
לא רציתי לדבר, לא רציתי לשמוע מילים ריקות, ושמחתי על כך שהוא לא מנסה לנחם אותי באמצעות מילים.
מדי פעם, בכיתי, וטוקו היה שם לצידי, מספק לי נחמה שקטה.
אני לא זוכר כמה זמן עבר מהיום שבו נפגשנו עד ליום שבו שמעתי אותו מדבר לראשונה, אך באחת הפעמים שנפגשנו, סיפר לי טוקו שגם הוא איבד אנשים יקרים.
"איבדתי את בתי ואשתי." סיפר לי, ויכולתי להשבע שהצער נטף מבין שפתיו כשביטא את שתי המילים האחרונה.
פתאום, הבנתי שהוא מבין והרגשתי פחות לבד.
ככה, בלי לעשות יותר מדי, הוא עזר לי לאחות את הלב השבור שלי.
הוא ניחם אותי, ללא מילים.
אני נושם עמוק עכשיו, מביט מעלה אל השמיים הכחולים והבהירים.
הם יפים כל כך, ואני מחייך כשאני נזכר בשעות הרבות שבהן טוקו ואני נהגנו להביט בהם.

לפני שלושה ימים, סיפרו לי שטוקו נפטר והעולם קרס עליי בשנית.

כששמעתי על כך, התקשתי לנשום, ובתוכי ידעתי שעליי לשוב אל הכפר.
הייתי חייב זאת לטוקו, ולעצמי.

השמש מתחילה לשקוע בשמיים באיטיות ,ובשקט, לאט לאט אני מרשה לעצמי שוב לבכות.

הלב שלי כואב.

אני מתייפח, בדיוק כמו שעשיתי לפני שנים ונזכר בפעם היחידה שבה טוקו ניסה לנחם אותי.
"אלה הם החיים." אמר לי. "הם זורמים, בלי לעצור. אנחנו צריכים לנוע איתם."
בזמנו, לא הבנתי את המשפט.
עכשיו, שנים אחרי, אני מבין למה התכוון טוקו.
אני מבין שבדיוק כמו שהוא היה הנחמה שלי, גם אני בדרכי סיפקתי לו נחמה.
המפגש עם טוקו, נתן לי את הנחמה שהייתי צריך כשאיבדתי את אימי.
והמפגש שלו איתי, נתן לו את הזכות לספק נחמה לאדם שעבר בדיוק את מה שהוא עצמו עבר.
אני נושם עמוק אל תוך הריאות שלי, ממלא את עצמי בחמצן טרי ומנסה לשלוט בעצמי.
לפעמים, אנחנו פוגשים אדם במהלך החיים, ובמפגש הראשון איתו אנחנו לא יודעים לאן תוביל ההכרות הראשונית .
רק אחר כך, במבט לאחור, אנחנו יודעים לשים אצבע בדיוק על הנקודה שבה אותו אדם שינה את חיינו בלי היכר.
היום, אני יודע שאותו היום שבו פגשתי את טוקו, היה היום שבו השתנו חיי.
היום, אני יודע שהמפגש עם טוקו, הייתה דרכו של העולם לשלוח לי מתנה.

מתנת הנחמה.

בלי טוקו, אני לא יודע אם הייתי מצליח לעבור את השנים הכואבות ההן.
היום, למרות הכאב על לכתו, אני בוכה גם משמחה.
אני מודה על המתנה הנפלאה הזו בשם טוקו ששינתה את חיי, ועל הזכות שניתנה לי להכיר אדם מיוחד כל כך.
טוקו הוא היה הידיד הטוב ביותר שהיה לי אי פעם, ואת השיעורים שלימד אותו בדרכו השקטה, אני נושא עימי לכל מקום שאני הולך אליו.
טוקו, במידה מסוימת, היה האדם שעיצב אותי לאדם שאני היום.

אני נשאר על שפת הנהר עד הזריחה, לא רוצה ללכת, נזכר שוב ושוב, בטוקו, בחיוך שלו ובקול המרגיע שלו.
ככה, בדרך שלי- אני נפרד מטוקו, ומבטיח לו בשקט להעביר הלאה את המתנה שנתן לי.