מתנת הנחמה

רוח חמה נושבת היום, והאוויר דחוס ולח במיוחד, למרות שרק תחילת האביב נדמה שאנחנו נמצאים כבר בשיאו של הקיץ. אני צועד עכשיו במעלה הדרך שמובילה אל הכפר שגדלתי בו. עשיתי את הדרך עד לכאן מהכביש הראשי ברגל , והחולצה שאני לובש נצמדת לי לגב, ולחזה, סופגת לתוכה את הזיעה שכבר מזמן התחילה לנזול על העור שלי. אני מוחה מעט ממנה מעל המצח שלי ונושף אוויר החוצה, מרגיש שאני שואף לתוכי אוויר לוהט כשל כבשן. אני עומד הנחיריים שלי שורפות כשאני נושם פנימה ושואף החוצה, וכשאני לא יכול לעמוד בזה יותר,. אני מכסה את האף והפה עם היד כדי לסנן את האוויר. עם כל צעד שאני עושה , החזה שלי מתהדק, צולל עמוק אל הבטן ואז מטפס חזרה אל הגרון ושוב חוזר.
אני עוצר בדיוק בנקודה שממנה אני יכול לראות את הכניסה לכפר, העיניים שלי סורקות אותו, ומאיפה שאני עומד נראה כאילו דבר לא השתנה בו. בתי העץ עומדים על תילם כמו תמיד, העצים הפזורים ברחבי הכפר נראים זקנים יותר, אך עדיין שם, והתושבים- כהרגלם מתרוצצים אנה ואנה בעיסוקי היום, מי מהם לשאוב מים מהנהר, ומי מהם לשוק המקומי לקנות דגים, ביצים וירקות למען ההכנה של ארוחות היום. אני מוריד את היד מעל הפה שלי ועוצם עיניים לשבריר שניה, מקשיב להמולת הקולות שמגיעה אליי מרחוק – צעקות של רוכלים, אימהות שקוראות לילדים, תרנגולים מקרקרים. רגע אחרי, אני כבר ממשיך לצעוד, הולך בין הבתים וסורק אותם כמו היו ילדים קטנים שגדלו.
חיוך קטן עולה על שפתיי, אני בולע את הרוק שמצטבר לי בגרון ועם כל צעד שלי, הרגליים שלי נעשות כבדות, כאילו זוג משקולות נח לי על הקרסוליים. מפעם לפעם, אנשים מזהים אותי, הם קוראים בשמי, ואני קד ברוב כבוד, משגר אליהם חיוך צנוע ועדיין- ממשיך בדרכי. "קסינג!" קורא לעברי לפתע קול, והראש שלי מיד מזנק לכיוון הקול הקורא, אישה מבוגרת, בשמלה פרחונית שמכסה כמעט את כולה, ממהרת אליי, היא זזה מהר, למרות שלפי הקמטים על פניה היא בטח כבר בת שמונים או יותר. אני נעצר במקומי, מחכה לה שתגיע עד אליי.
"גדלת יפה," היא מקרקרת בקול, חנוק משנים של עישון. אני מביט בה, וכשהעיניים שלי פוגשות את שלה, אני חש בדקירה במרכז החזה שלי ואז היא מתפשטת והופכת לבריכה של כאב.
"אני זוכר אותך," אני אומר, ומיד עולה בי זיכרון שלה ושל אימי יושבות ומפטפטות תחת העץ הזקן של הכפר. על פניה, ניכר שהיא שמחה לשמוע זאת, וכשלא נראה שיש לה עוד דבר נוסף לומר, אני קד אליה, ונושא את רגליי הלאה. כשאני מגיע למרכז הכפר, אני מעיף מבט אל עבר צלע ההר, אל הבית של טוקו, והתחושה הכבדה שתקפה אותי מתמוססת לאיטה.
טוקו. אף אחד לא ידע עליו דבר, השמועות אמרו שהוא מכשף, וחלק אף אמרו שהוא משוגע- ביום בהיר אחד, נכנס בו שד והוא איבד את שפיותו, אמרו. רוב התושבים צחקו עליו, אך היו גם כאלה, שדווקא ריחמו עליו. הייתה קבוצה של נשים שנהגה לעלות אליו מדי פעם ולדרוש בשלומו. אמא שלי הייתה ביניהן. הן דאגו לו לאכול חם, ולבגדים חמים בחורף, ולפעמים , הן הלכו לדרוש בשלומו. אימי נהגה לומר שאין דבר גרוע יותר מן הבדידות, לכן בכל פעם שהזדמן לה, הלכה לשבת איתו מעט, וכשחזרה- סיפרה לי את כל קורתיה בביתו של טוקו כך שבניגוד לשאר תושבי הכפר, אני, לא פחדתי ממנו. להפך, רכשתי לו חיבה מסוימת.
המשקולת, חוזרת להתיישב לי על החזה, ואני משחרר אנחה כבדה כשדמותה של אימי מרחפת לנגד עיניי, ואני נזכר בחורף ההוא שלקח אותה ממני. הגשם לא הפסיק לרדת אז, זה היה חורף שבו מי שלא היה לו כיסוי על הגג נאלץ לישון מתחת למיטה כדי לא להירטב מהגשם שחדר. ולנו, הכל נרטב. הבגדים, המיטה, אפילו האורז, לא הייתה דרך להדליק אש, והיא חלתה. דלקת ריאות. באחד הימים היא נפלה למשכב, ובערה מחום במשך שלושה ימים, ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי לחמם אותה. כיסיתי אותה בעלים מעץ הבננות, וניסיתי לחבק אותה אך דבר לא עזר. היא המשיכה לבעור מחום, ועד שזקני הכפר קראו לרופא כבר היה מאוחר מדי.
אני בולע רוק, הרגליים שלי בלי משים מביאות אותי לפתחו של הבית שגדלתי בו. אני סורק את הדלת המתפוררת, ואת העץ היבש שנאכל מהשמש והמים.
אני לא זוכר הרבה מאותם הימים אחרי לכתה של אימי, לא את הטקסים ולא את האנשים, גם לא מה עשיתי ואיך עברו עליי הימים הראשונים של האבל. אני רק זוכר שכעסתי. במשך ימים ולילות כעסתי. הייתי מטיח את האגרופים שלי באדמה היבשה בבקתה שוב ושוב עד זוב דם, קיללתי את אבות השמיים ואת האל הגדול, ובכל פעם שמישהו מהשכנים או חברותיה של אימי רק ניסו לפתוח את הדלת ולהכנס הביתה עם קערת אוכל, מים או פירות וממתקים- שיגרתי אליו אבנים ומטח של קללות עסיסיות. הם ניסו לדבר איתי, לשאול לשלומי, ולבדוק אם אני זקוק למשהו, אבל במקום לדבר איתם, רק חשקתי אליהם שיניים וחיכיתי שהם ילכו. רציתי להיות לבד. וכשלבסוף, עברו ימי האבל, והם הפסיקו לבוא – מאסתי בעולם וברחתי ממנו אל הנהר. שם מצאתי את השקט שייחלתי לו בכל מאודי, רחוק מהמולת האנשים, מהלחשושים שלהם על היתום המסכן, ומהמבטים המרחמים שלהם.
ישבתי שם כל יום, מהזריחה עד השקיעה, בלי אף אחד לדבר איתו. איבדתי עניין בהכל. ובכולם. ישבתי שם, בלי לעשות יותר מדי, התבוננתי בנהר הזורם, ובשמיים, האזנתי לציפורים, והנחתי לרוח ללטף את עורי. לפעמים, השתעשעתי במחשבה להטיל את עצמי אל מי הנהר ולתת לו לסחוף אותי רחוק, אולי אל המקום שנמצאת בו אימי. לפעמים, כשהיה בי כוח, קיללתי את האל הגדול, הייתי קורא לו אנוכי, מרושע, ומטיח בו עוד שלל כינויי גנאי. אחרי שהייתי נרגע, הייתי מתנצל, ומתחרט.
ולא משנה מה עשיתי, כמה קיללתי, או בערתי מרוב כעס, וכמה הגוף שלי נותר חלול, אף פעם לא בכיתי. הדמעות סירבו לבקר אצלי.

ילד קטן רץ לפני וכמעט נתקל בי, ואני נמשך החוצה מזרם המחשבות שלי, אני מיישר את החולצה שלי וממשיך אל הנהר שאני מכיר כל כך טוב. אני שומע את פכפוך המים על הסלעים כשאני צועד בין העצים, ודורך על כמה עלים יבשים, וכשהוא נגלה לפניי- אני עושה את הדרך עד אליו, ומתיישב על סלע בקרבתו. כמה ציפורים מקפצות שם, זזות ממקום למקום ואני צופה בהן. אני עוצם את העיניים וטובל את האצבעות שלי במים הקרירים, אני משפריץ מעט על הפנים שלי ונושם עמוק, מניח לגוף שלי להצטנן מעט מההליכה הארוכה ומהחום.
אני שוב חושב על טוקו, וכשחיוך מעטר את שפתי אני מניח לעצמי להיזכר בפעם הראשונה שפגשתי אותו.
ישבתי על שפת הנהר יום אחד, כהרגלי בזמנו, שיחקתי עם המים וזרקתי אליהם אבנים קטנות, עטוף בכעס ובניסיון לברוח מהעולם- כשלפתע, הוא הופיע לצידי. לא שמעתי את קול צעדיו, וגם לא חשתי בנוכחותו לידי עד שהרמתי מבט כדי לבדוק את מצבה של השמש. הדבר הראשון שיצא מפי היה קריאת בהלה, ומיד אחר כך, יריתי בו מבט כועס. ידעתי מי הוא, כולם ידעו מי הוא. הוא לבש בגדים רחבים וגדולים, בצבע שמנת, ולא היו לו נעליים, צבע העור שלו היה שחום מימים של שמש ועל הצוואר שלו ענד שרשרת חרוזים חומה. הוא הביט בי בשתיקה ושום סימן בו לא שידר שהוא מבחין בקיומי. סרקתי אותו, וכבר הייתי מוכן לשלוף את הקללות שלי, כמו בכל פעם שאיזה מבוגר דיבר איתי אך הוא לא דיבר, אלא רק התיישב על האדמה לידי.
מבולבל לגמרי, המשכתי להביט בו, רציתי לסלק אותו, אך באותה שניה נדמה שנעלמו לי המילים. הוא הניח את כפות הידיים שלו בחיקו, התיישב בישיבה מזרחית והביט אל הנהר, הקמטים שעל פניו נצצו בעור השמש.
“אתה נראה כועס.” אמר בשקט, כמעט בלחישה.
ואני רק כיווצתי גבות, וחשקתי שיניים לעברו.
הוא המשיך, בנחת. “אני מבין.” אמר.
ואני המשכתי לשתוק, מנסה להתמקד בזריקת האבנים אל הנהר. רציתי לומר לו שהוא לא מבין דבר, שאף אחד לא מבין, אבל הייתי עייף מהשמש, אז המשכתי לשתוק.
"מצטער על אימך.” אמר.
והמילים שלו, הכו בי כמו מים קרים על העור וזיעזו אותי עד לשד עצמותי. קפאתי על מקומי וניסיתי לבלוע את רוקי, כמה שניות אחרי גוש התחיל לחסום את גרוני.
“אני זוכר אותה לטובה, ומוקיר לה תודה.” לחש אל האוויר.
משהו היכה בבטני, וכמעט התקפלתי, הנחתי את ידי על הבטן, ורעד התחיל לנער אותי, הנשימה שלי נעשתה כבדה, וליבי החיש את פעמיו, ואז- בלי שום אזהרה, הראייה שלי היטשטשה ולפני שהספקתי לעשות משהו, טיפות כבדות החלו לרדת במורד לחיי. התייפחתי, והשתנקתי, נחנק מדמעותיי שלי.
חלפו שעות רבות עד שהפסקתי לבכות, השמש מעלינו שקעה, והאוויר התחלף ונעשה קריר. וכשנעשיתי עייף ורעב, וחדלתי לבכות סוף סוף, טוקו נעמד, חייך אליי בסבלנות ולפני שנעלם בין העצים אמר שיבוא גם מחר.
ובדיוק כמו שאמר, מאותו יום והלאה, נפגשנו מדי יום.
ישבנו יחד, מהזריחה עד השקיעה. היה לנו טקס שביצענו כל יום, הייתי מגיע ראשון, הוא שני, ובהתחלה היינו מביטים אחד על השניה והוא היה מדווח לי על מצב השמיים, לא הייתי עונה לו, אף פעם ובכל זאת הוא תמיד עשה את זה. ואז היינו נופלים שנינו לתוך העולם שלו כל אחד. לא דיברנו הרבה, ושמחתי על כך, שמחתי שהוא לא מציע לי נחמה באמצעות מילותייו כמו שעשו כולם סביבי. מדי פעם, הייתי בוכה, וטוקו היה שם , שקט כמו תמיד.
אני לא זוכר כמה זמן עבר מהיום שבו נפגשנו עד ליום שבו שמעתי אותו מדבר לראשונה, אך באחת הפעמים שנפגשנו, סיפר לי שגם הוא איבד אנשים יקרים.
"אשתי ובתי," אמר לי בשקט, וידו המקומטת נעה במעלה הצוואר שלו אל שרשרת החרוזים שלו, שלימים סיפר לי שהכינה לו בתו. בכל פעם שדיבר עליהן, שמעתי את הצער מטפטף מבין שפתיו ומלכלך את בגדיו.

העיניים שלי מתחלחלות עכשיו, כשאני נזכר בו, ועוד יותר כשאני חושב על כך שלא ניפגש יותר.
אני נושם עמוק, מרים את מבטי אל השמיים שנראים לפתע כחולים יותר מלפני כמה דקות.
"יפים," אני אומר אל האוויר, מחקה את קולו של טוקו.
אני מביט סביב, ובכל פינה וסלע שאני מביט מרחפת דמותו מעל, דמעות ממלאות את עיניי, ולאט הן גולשות במורד לחיי אל הצוואר, מרטיבות גם את החולצה שלי.

אתמול, סיפרו לי שמצאו את טוקו מוטל בכניסה לבקתה שלו ללא רוח חיים.
כששמעתי על כך, האוויר עזב את הריאות שלי והתמהמה לחזור. לא הייתי מסוגל לעמוד אז התיישבתי על הרצפה, ושעות אחר כך, כשהצלחתי לגייס כוחות- לקחתי את הארנק שלי, ובלי להודיע לאיש- נסעתי כל הדרך מהעיר אל הכפר.
עכשיו, מול הנהר, במקום שבו אהבנו שנינו יותר מכל- אני מניח לעצמי לבכות. בדיוק כמו שעשיתי לפני שנים. אך הפעם, לא על אימי אני בוכה אלא על טוקו, שהיה ידיד הנפש היחיד שהיה לי. והאדם שלימד אותי שמוות הוא חלק מהחיים, ובין אם נרצה או לא- אין לנו שום אפשרות לברוח מהכאב שהוא מביא.
השמש מתחילה לשקוע בשמיים באיטיות ,ואני ממשיך להתייפח.
במבט לאחור, אני מבין שבנוכחות השקטה, סיפק לי טוקו את הנחמה שכל כך הייתי זקוק לה באותה תקופה, נחמה שרבים אחרים לא היו מסוגלים לתת לי.
היום, אני יודע שאותו היום שבו פגשתי את טוקו, היה היום שבו השתנו חיי. ביום שבו פגשתי אותו, הבנתי שאין שום דרך לברוח מהעולם, ובטח שלא מכאב כי הוא אינו פוסח על אף אחד.
היום, אני יודע שהמפגש איתו, הייתה דרכו של העולם לשלוח לי מתנה. מתנה שהפכה אותי לפחות כועס ,עצוב ובעיקר – הרבה פחות בודד.
וככה, על יד הנהר, אני נפרד ממנו, מבטיח לו בשקט שתמיד יהיה בליבי, ושהמתנה היקרה שהעניק לי תמשיך לחיות דרכי בעולם.