מתנגשים

"תסריטאי?" היא כמעט צועקת, ומניפה זוג זרועות בשרניות מעלה אל האוויר, השיער הארוך והגלי שלה שזרוע באפור מתנדנד אחריה עם כל תנועה שלה והווריד הבולט במצח שלה ממש מתנפח עד כדי כך שאני מפחד שהוא עלול להתפוצץ.
"מי לעזאזל הכניס לך את הרעיון המטופש הזה לראש? מה זה תסריטאי? איך תחיה מזה? מה תעשה עם זה?" היא ממשיכה לצעוק, ואני לא יכול להתרכז בשום דבר, פשוט כי הוריד שלה מרתק אותי.
"אדם!" היא כבר כמעט צורחת, דופקת על השולחן שמפריד בינינו כדי לקבל את תשומת הלב שלי בחזרה.
הקול שלה נשבר ככל שטון הדיבור שלה עולה.
היא מביטה בי, הגבות שלה מכווצות- כמעט מתחברות בדיוק בנקודה החלקה שביניהן ואני בוהה בה בדממה, מרגיש לאט לאט את הכעס הזה שגואה בי בכל פעם שאנחנו מנהלים את השיחה הזו על העתיד שלי.

אני מכיר אותה בעל פה, ואני יודע בדיוק מה היא הולכת להגיד בכל שלב של השיחה ובכל זאת, היא לא מתייאשת אף פעם ובכל פעם- היא חוזרת על עצמה כמו תקליט שבור ואומרת לי שוב ושוב, שאני לא חושב בהיגיון, ושהיא לא יודעת איך יצא לה ילד כזה שחושב שהוא חי בסרט.
ואני, כמו תמיד -כמעט אומר לה את מה שתמיד עומד לי על קצה הלשון לומר לה. אני מת לומר לה שאני לא חי בסרט אלא רוצה ליצור אותו, אבל אני יודע שהיא לא תבין. ואני גם יודע שזה רק יחריף את המצב, יגרום לה להתעצבן ולהתרגז עליי כי אני "לא מקשיב" כמו שהיא אומרת. ואז אני ארגיש רע, ואתפתה להבטיח לה כל מיני הבטחות שאני לא באמת רוצה לקיים. אז אני שותק.

היא ממשיכה לדבר. מנופפת מולי אצבע, כאילו אני איזה ילד קטן.
היא אפילו לא עוצרת לנשום, היא רק מדברת ומדברת על כמה שתסריטאות זה לא מקצוע, ושבטח יש עוד אלפי אם לא מיליוני אנשים שהולכים על כדור הארץ הזה שחולמים לעשות בדיוק את הדבר שאני חולם.
היא מדברת על זה שהחיים האמיתיים, אלה שנמצאים מחוץ לדלת של החדר שלי והבית הזה שגדלתי בו, הם הרבה יותר אכזריים וקשים ממה שאני חושב.
היא אומרת שאין בזה פרנסה, שלוקח שנים להצליח בתחום הזה ושזו לא עבודה אמיתית, שאני צריך "ללכת להתעסק במשהו אמיתי, כזה שיביא לי כסף."
כל כך מתחשק לי לגלגל עיניים מולה, ולהגיד לה שתפסיק לדבר ולבלבל לי את המוח, אבל אני לא עושה את זה כי אני לא רוצה לפגוע בה.

אני מביט בה, באמא שלי, בזמן שהיא מדברת ושופכת את כל התורה שלה מולי.
הווריד על המצח שלה נרגע לאט, וחוזר לגודל הטבעי שלו, היא פולטת אנחה כבדה- מסמנת לי שהיא סיימה עם הטיעונים שלה.
היא אוספת את השיער שלה לקוקו ומביטה בי עם העיניים העייפות שלה, ולרגע הלב שלי נצבט.
"אתה יודע שאני אומרת את זה לטובתך, נכון?" היא אומרת, ואני מרגיש קצת רע כי גרמתי לה להתעייף כל כך.
"אני לא רוצה שתגמור כמו האנשים האלה שחיים מהיד לפה." היא נאנחת.
"נו, אלה שמבזבזים את כל הכסף שלהם על חלומות." היא ממשיכה, עוצמת לרגע את העיניים.
בלי לשים לב אפילו, אני מהדק מעט את הלסת שלי, מרגיש איך הבטן שלי מתחילה להתמלא מרוב תסכול.
אני חושב על זה לשניה, אם כדאי בכלל שאפתח את הנושא הזה מולה, ואז אני מחליט שאין טעם- כי מה היא מבינה בכלל בכל מה שקשור לעבודה עם משמעות? היא הרי לא עבדה יום בחייה, ורק גידלה ילדים. וזו לא אשמתה שהיא מעולם לא חלמה להגשים חלומות, או אפילו פינטזה על קריירה. כי איך היא יכולה לפנטז על דבר שהיא בכלל לא מכירה? היא חיה בעולם אחר. אנחנו, חיים בעולמות שונים.
אני בולע קצת רוק.

"אמא תקשיבי לי." אני מתחיל לומר "אני יודע שאת דואגת, ואני יודע שאת רוצה לעזור אבל אני לא צריך את העזרה שלך, אני לא צריך כלום. אני פשוט צריך שתפסיקי לשגע אותי כל כך."
היא מחייכת אליי, נראית עייפה לגמרי מהשיחה הזו.
"תהיה לי בריא." היא פולטת. "יש לך עוד הרבה מה ללמוד על העולם ועל איך שהוא עובד. לא הכל פשוט כמו שהוא נראה אצלך בראש." היא משחררת עוד אנחה.
אני נושך את השפה, מרגיז אותי שהיא חושבת שאני ילד קטן שלא מבין כלום מהחיים.
"לא אמרתי שהכל פשוט בחיים, אני יודע שזה לא פשוט." אני מנסה לומר בשקט. "שום דבר לא פשוט, אבל אני חייב לנסות ולתת לעצמי הזדמנות."
היא מניפה את כף ידה לעברי, כמו מבטלת את דברי, וכעס מתעורר בי שוב.
"מה אתה יודע בכלל על הזדמנויות?" היא שואלת במעט זלזול, "איפה בכלל תמצא הזדמנוית? מה, תלך במורד הרחוב ותמצא אותה?"
אני מתיישר על הכיסא, מסיט את מבטי ממנה, הלעג בקולה מכאיב לי.
"אני לא יודעת איך יצאת לי כזה, אח שלך ואחותך לא כאלה. רק אתה עסוק בלחלום כל היום, במקום ללכת ולעשות משהו בחיים שלך, ללמוד מקצוע שיביא לך פרנסה טובה, אתה מתעסק בשטויות."
וזה- רבותיי, השלב שבו היא בדרך כלל מנצחת.
היא שולפת את הקלף המנצח- אחי ואחותי.
"אולי פינקתי אותך יותר מדי כי הקטן שלי, ובגלל זה אתה לא לגמרי מבין איך העולם עובד." היא ממשיכה. "אולי הייתי צריכה להקשיב לאבא שלך ול-"
"די, אמא." אני מתפרץ. "אין לי כוח לשמוע." אני ממלמל מובס, וקם מהשולחן.
"אדם, אני רק רוצה בטובתך. באמת, תשמע לי, אני יודעת כמה דברים על החיים, יש לי קצת יותר ניסיון מלך בכל זאת."
"מה שתגידי." אני פולט, ובתנועות זריזות אני אוסף את המפתח שלי מהשולחן וצועד אל הדלת, מרגיש שאני לא מסוגל להיות לידה כרגע.
"לאן אתה הולך עכשיו? מאוחר."
אני לא טורח לענות, כי אני מפחד שאם אתן לשפתיים שלי להיפתח הן יוציאו מילים שאחר כך אתחרט עליהן.
אני טורק את הדלת מאחורי, ותוך דקות אני כבר צועד במורד הרחוב.
אין לי מושג לאן אני הולך, אני גם לא חושב על איזה שהוא יעד שאני רוצה להגיע אליו אני רק יודע שאני חייב להתרחק מהבית ושאני חייב קצת אוויר כי עוד רגע אני משתגע.
נמאס לי להלחם כל הזמן, ולהסביר את עצמי.
נמאס לי שלא מבינים אותי.
נמאס לי שאמא שלי לא מבינה אותי.
אני מוצא לי ספסל ריק ומתיישב עליו, על יד חתולה שחורה, אנחנו חולקים אותו בשתיקה והיא מביטה בי.
"מה את מסתכלת עליי ככה?" אני גוער בה. "זוזי מפה."
היא ממשיכה להביט בי, לא זזה ממקומה ואני מתעצבן לרגע ומתפתה להבריח אותה משם.
"גם אותך עיצבנו הערב?" אני שואל, משועשע פתאום מהמחשבה על חתולה שברחה מהבית שלה.
"אם כן, שתדעי לך שאנחנו באותה סירה. גם אותי הרגיזו, אמא שלי." אני מסביר.
היא מביטה בי, מייללת קצת כאילו מבקשת ממני להמשיך לדבר.
"אז ככה" אני מתחיל, "אמא שלי לא מבינה שאני לא חי בשנות השישים, היא חושבת שכסף זה כל מה שחשוב בחיים." אני כמעט יורק את המילים, כועס עליה ועל חוסר ההבנה שלה כלפיי.
"היא חושבת שאני חולם יותר מדי ולא מבין איך העולם עובד." הפנים שלי מתעוותות כשאני אומרת את המשפט הזה. החתולה מביטה בי בשתיקה ואני ממשיך.
"היא חושבת שאני איזה ילד קטן ומושתן ורוצה שאני אקבר באיזו עבודה מסריחה כמו אחי ואחותי, ואז אתחתן ואביא לה נכדים ואקרע את עצמי בשביל משכנתא." ככל שאני מדבר יותר, הולך וגובר הכעס שלי.
"היא פשוט לא מבינה שאני לא רוצה לחיות ככה, היא לא מבינה שיש לי רצונות משלי, ושלא אכפת לי מכל הדברים האלה שהיא מבלבלת לי את המוח עליהם. היא חושב שרק אם יש לבן אדם עבודה ומשכורת טובה הוא נחשב."
אני מניד בראשי לשלילה, מביט בשמיים השחורים ונאנח בשקט.
"היא כל מעצבנת." אני מתלונן. "למה היא צריכה לגרום לי להרגיש כזה אפס?" אני ממשיך לדבר אל החתולה, והיא כמובן לא משיבה, אלא רק מיללת אליי מדי פעם ואני קצת מקנא בה שהיא לא צריכה להתעסק בשטויות כאלה ושאין לה אמא שמרגיזה אותה כל כך וגורמת לה להרגיש לא בסדר רק כי היא רוצה לחיות את החיים שלה כמו שהיא רוצה.

אני חושב על אמא שלי, ועל כל התפיסות המיושנות שלה.
על כמה שהיא גדלה בדור אחר, שונה משלי שבו כל מה שהיה חשוב לאנשים היה כסף ובית.
מה היא חושבת לעצמה? אני יודע שאני מאכזב אותה. היא לא צריכה לומר לי את זה, תמיד ידעתי שאני מאכזב אותה, אף פעם לא הייתי התלמיד הכי מבריק ואף פעם לא הבאתי תעודות טובות בסוף שנה. גם אף פעם לא הייתי הילד הכי טוב, תמיד עשיתי לה צרות ובושות מול ההורים בשכונה.
אני יודע שלא יצאתי כמו שהיא רצתה, אבל מה היא חושבת שאני? פלסטלינה שהיא יכולה לעצב איך שבא לה? אני לא פלסטלינה.

אני נאנח, החתולה לידי מייללת שוב ומושכת אותי בחזרה אל הרגע.
אני מחייך אליה, ואז מושיט יד כדי ללטף אותה והיא מייללת שוב.
"איזה מבאס זה כשלא מבינים אותך, אה?" אני שואל אותה. והיא כמובן לא עונה.
אני חוזר להביט בשמיים, מניח לרוח החמה של הערב ללטף את פניי בזמן שאני שב וחושב על אמא שלי וכמה שהיא שונה ממני.
כמה הציפיות שלה ממני הן מופרכות, וכמה היא לא באמת רואה אותי, או את הצרכים שלי.
אני לא יודע כמה זמן עבר מהרגע שהתיישבתי על הספסל, עד הרגע שבו קמתי אבל כשקמתי הרגשתי שעבר נצח.
נפרדתי מהחתולה בשקט, ועשיתי את הדרך חזרה הביתה. תוך דקות כבר עמדתי שוב מול הדלת שעזבתי הערב.
סובבתי את המפתח בחריץ, ונכנסתי בשקט- כשסגרתי אחריי את הדלת, הבחנתי באמא שלי ישנה על הספה, ידעתי שהיא מחכה לי, בדיוק כמו מים שיורדים באסלה- בין רגע, כל הכעס שהציץ אותי נשטף.
ניגשתי אליה, סידרתי מעליה את השמיכה שלבשה ונשקתי לראשה.
"את מעצבנת אותי." מילמלתי. "אבל את אמא שלי." הסתכלתי עליה כמה רגעים, על הקמטים בפנים שלה, ועל השיער שלה שפעם היה כולו שחור וידעתי שלמרות הכל- למרות שאנחנו מתנגשים, שהיא רוצה את הכי טוב בשבילי.
ידעתי שלא משנה מה, גם היא לא תסכים איתי, שהיא לא תעצור אותי.
זה גרם לי לחייך, ואני נשבע, ששניה לפני שהלכתי ממנה, ראיתי אותה מחייכת קצת.