מתמלא
מפגש עם אנשים, לא תמיד מטעין אותי.
הרבה פעמים, הוא דווקא מרוקן אותי.
אני לא רוצה להתרוקן,
אני רוצה להתמלא,
באנשים שמטעינים אותי,
בדברים שאני אוהב,
בעצמי.
כן.
אני אוהב להיות עם עצמי.
רק עם עצמי.
סתם ככה, בשקט.
להיות לבד,
לחשוב על החיים, ועל כל מה שקורה לי בהם.
לתכנן את העתיד שלי,
הקריירה,
האישה.
"אני אוהב את זה. זה בסדר, אתם לא חייבים לדבר איתי." בא לי לומר להם,
ומשום מה,
בכל פעם אני שותק.
לא נעים,
ואני לא רוצה שיחשבו שאני מוזר,
או חלילה שונא בני אדם.
יום אחד,
אפסיק עם זה.
עם "הלא נעים" הזה ,
וכשארצה להיות לבד, אגיד את זה בקול.
וגם אם יחשבו שאני מוזר,
לא אכפת לי.
אני צריך זמן לעצמי,
רק עם עצמי.
יום אחד,
במקום לברוח מאנשים,
אסתכל להם בעיניים ואסביר-
שלפעמים,
אני פשוט נהנה יותר לבד.
תגובות (1)
אוקיי אני מודעת לזה שכתוב אוהב, אבל המוח שלי פסח על זה פעמיים בצורה נפלאה ואז זה היה כזה: "האישה" ואני כולי "מה לא הבנתי", אז אפשר לומר שמשום מה אני לא לומדת מטעויות כשזה מגיע לקריאה 🤷🏻♀️🤭
אבל באמת, אני לגמרי מבינה את התחושות שלו. לפעמים אנשים זה פשוט יותר מידי, להתייחס לכל אחד, להקשיב, לענות. לפעמים חיי חברה זה עומס. צריך פשוט למצוא איזון.
אהבתי את הקטע והכתיבה. מאוד כנה ופשוט ובגובה-העיניים.