משקל פנימי

לכל אדם יש משקל פנימי קטן. אולי הוא מודד בקילו אולי באונצ'ים, אבל לכל אחד הוא קיים.
הוא יושב ליד הלב ושניה לפני שהלב שולח אות למוח, זה עובר דרך המשקל. הוא קובע האם הדבר המדובר הוא כבד או קל.
בדיוק כפי שמודדים קמח על מנת להשתמש בו לעוגה, אם נשים יותר מדי העוגה תצא דחוסה ואם לא מספיק אז תישאר בלילה לתמיד.
כשהיא עזבה את הבית, המשקל הזה שיחק תפקיד מכריע. היא שמה עליו את כל היכולות שלה, השאיפות שלה ושקלה. היא ידעה מה משקל החברים שלה, המשפחה שלה, החיים שלה בעיר והיא תהתה, עד כמה האחד גובר על השני. זה לא היה פשוט, לעיתים המשקל השתמש ביחידות מדידה לא הוגנות כמו אהבה, געגוע, פחד וחששות שהטעו את החישוב. אבל ברגעים כאלה היא שמחה לדעת שלאנשים אחרים יש גם משקל שאפשר להיעזר בו. לכן, היא הלכה למשקלים של ההורים שלה, החברים שלה ויחד לאחר חישובים אינטנסיביים הם הגיעו למסקנה, שיחידת המעבר היא אמנם כבדה יותר מיחידת ההישארות אבל היא משמעותית יותר.
כמו עם כל חפץ בעולם הזה, לא תמיד אנחנו מקבלים את התוצר הסופי הכי טוב, לפעמים עובדים עלינו בקניה, לפעמים זאת טעות מפעל ולפעמים שניה אחרי שאנחנו פותחים את הניילון החדש, אנחנו שוברים קצת ומרוב העצב והכעס מחליטים להמשיך להשתמש בדבר למרות שקצת הרסנו.
אז אני מרגישה שנכוויתי עם המשקל הארור הזה מכל הצדדים. ביום בו נולדתי קיבלתי אחד ממש פגום, שלוקח דקה או שתיים להבין את יחידות המדידה. לאחר מכן בשלב מאד צעיר בחיים שברתי אותו קצת כשכל היחידות התערבבו עד שבסוף הגעתי למסקנה כי הכל שטויות ואני יכולה להסתמך על משקל של אדם אחר בעיניים עצומות, אני בכלל לא צריכה את שלי, אדם אחר בהחלט יכול להגיע לחישוב הנכון עם המשקל שלו בשבילי. אבל אז הוא הלך ולקח את המשקל איתו ואני נשארתי עם הגרוטאה שהקפיצים בה מסרבים להיכנס פנימה.
אז מה שקורה בכל פעם שעלי לקחת החלטה אני נכנסת ללחץ. אני מוציאה בזהירות את כל החלקים של המשקל, מנסה להרכיב כדי שיראה כמו של כולם ושמה את ההחלטה עליו. לרוב יישמע שיהוק עצום ואיזה קפיץ יעוף לעזאזל ורק אז המשקל יראה מספר. איני מתיימרת להבין מה לעזאזל המספר אומר אבל לפחות הוא נדלק.
זאת הבעיה אצלי, אין לי מושג מה קל ומה כבד. אני ממהרת להרים מה ששוקל פי 3 ממני עם יד אחד ולאחר שכמעט שוברת את הידיים מבינה שאולי הערכתי לא נכון. אך ההפך הוא הגרוע יותר, לעיתים אני כל כך מפחדת להרים שאפילו להתקרב זה איום בפני עצמו. כולם מסביבי מרימים את הדבר עם יד אחת ומקפיצים בזמן שאני יושבת ליד ובוחנת ובוחנת ובוחנת.. לא מבינה, איך לעזאזל כולם עושים את זה ורק לי זה נראה מוברג לרצפה מרוב הכובד. ואז אני מחליטה להרים ודמעות זולגות תוך כדי כי הרי זה חסר משקל לחלוטין, כל הימים האלה שישבתי והתייסרתי ליד, יכולתי לקחת וללכת עוד 20 פעמים.
אני לא יודעת אם אי פעם אוכל לתקן את המשקל, אני רק מקווה שאוכל למצוא עוד אדם שלפחות קצת מתוסבך עם מספרים ויחידות מדידה כמוני שנוכל לפענח יחד מה קל ומה כבד.