משיט המעבורת

בגלל שאני דמות מאובקת כל כך, ואתם לא מכירים אותי, אז אני יכול לכתוב ולהציג את עצמי כפי שאבחר, אז אני סופר נראה לי. אבל לא סופר כמו שאתם חושבים, קצת אחרת ואולי קצת רדיקלי מדי, אבל כנראה שהתרגלתי לשחור החדש הזה.

זאת עבודה שאני לא יודע איך הגעתי אליה, אולי זה המודרניזציה של העולם, אולי אנשים פשוט נהיו עצלים מדי ומוחם רופס, לא יודע, אני לא שואל שאלות על כסף שנכנס בצורה מסודרת.
אני כותב מכתבים אחרונים, מכתבי התאבדות.
אנשים שרוצים לסיים את החיים ואין להם מילים, אין להם רגשות של סוף, מגיעים אליי ומכים עם הכסף בשולחן, וכמה שיותר ארוך מייגע ועצוב, ככה זה שווה יותר.
יוצא לי להיזכר, ואני זוכר את כל המכתבים, אבל לא את האנשים, ועוד לא החלטתי אם זה טוב או רע או שזה בכלל מנגנון הגנה מכאב על אנשים שנוטשים את החיים, ככה סתם או כי כבד להם. אבל הדברים שאני כותב נראים לי קרובים ורחוקים כאחד, כי זה לא עליי אבל זה אני.
אני יודע, מבלבל.

זה היה ביום הכי קר של השנה, והעבודה בדיוק נגמרה ועוד בן אדם תלה את המכתב על המקרר ואת עצמו מהתקרה. ישבתי וחשבתי לנסח לעצמי מכתב, למרות שזה אבסורדי לחשוב על להתאבד, רק בשל העובדה שאם אתאבד או אמות יהיו אנשים שילכו בלי להגיד דבר, ואת זה אני לא מוכן לקבל.

מול המחשב, צהריים, קפה, חשיבה ביקורתית והרבה רגש.
מול המחשב ערב, ויסקי, חשיבה מעופשת והרבה ביקורת עצמית.
מול המחשב, לילה, ריר מהפה, חלומות רעים על אנשים שלא מצליחים להתאבד כי החבל ארוך מדי והמסלול של הקליע פספס את כל הנקודות החשובות.

אחרי כמו מה שנראה נצח ובדיעבד התגלה כשבועיים השחורים והארוכים בחיי, הבנתי שאין לי מילים לעצמי, שאני לא יודע ממה אני נפרד ולמה, וזה כל כך הזוי בעיניי שדווקא לעצמי אין לי ולו מילה אחת של להתראות, יכול להיות שאני רוצה לחיות ואני פשוט משקר לעצמי, אבל יכול להיות שזה גם משהו אחר. אני לא יודע ולא משנה כמה דיברתי עם עצמי או לעצמי, לא הגעתי לשום מסקנה. וגם אחרי שהלכתי לקבל חוות דעת מאורולוג ומפסיכולוג ושניהם הגיעו למסקנה שנשבר לי, זה לא אמר לי כלום.

אז פסיכיאטר אמרתי לעצמי, ושתקתי, ואז צעקתי וסתמתי לעצמי את הפה, יש עבודה, אני שותק, אני הולך לכתוב וזה יעשה לי טוב. כתבתי על אישה שאוהבת את כולם אבל הקוביות הבלתי נראות של החמצן והאוויר בעולם הזה מוחצות אותה וזה כבר שנתיים שהיא לא צחקה או הביטה בילדיה במבט אוהב, אז היא נפרדת והולכת.

הגשתי לה את המכתב לקרוא, היא פלטה משהו שנע בין אנחת רווה לבין תסכול עמוק, הצליל הזה מוכר לי ואני מקבל אותו כמו שאני מקבל את הכסף שמגיע לי, בענווה.

הלכתי לפגישה עם הפסיכיאטר אחרי שבעה ביטולים, הוא אמר לי שאני משחק משחקים אז ניתקתי את הטלפון ולקח לי יומיים ללמוד להתקשר שוב, ואז עוד כמה ימים כדי להתרגל לרעיון שהידיעה שאני לא יודע לכתוב לעצמי, תטריף אותי יותר מלשלם למישהו לגרום לי לאי נוחות באופן קבוע.

הוא שאל בנינוחות אם אני חושב שהעבודה הזאת טובה לי, צחקתי. כעסתי. קמתי מהכיסא והצבעתי עליו, הטחתי בפניו שאני זקוק לו כדי שיעזור לי לכתוב לעצמי ואם הוא לא רוצה לעזור, אז אשפוך את הצרות והכסף שלי במקום אחר. עזבתי את המשרד שלו בספק הסכמה עם עצמי שאמשיך ספק רצון לחזור לשם עם מכתב מוכן ולתלות את שניהם.

בכל שנותיי במקצוע הזה, אף פעם לא קיבלתי אדם ללא טענות כלפי החיים. כלומר, אף פעם לא הגיע אליי מישהו שרצה להתאבד ללא סיבה. חשבתי את זה בבוקר וכבר בצהריים אכלתי את הכובע בדיוק באותו הקשר. בחורה צעירה, אולי צעירה מספיק כדי שיגידו לה שהיא לא יודעת כלום, והיא אהובה ואוהבת ויש לה מספיק זמן גם לחייך בין כל הדברים שקורים לה בחיים, שבנינו, זה מה שחשוב. היא זרקה משהו באוויר ואמרה לי שזה פשוט לא עושה לה את זה יותר, שאולי אם אכתוב בשבילה והיא תקרא אולי יצא לה מזה משהו, אולי זה ירד מהפרק.
מחיתי, אמרתי לה בנחרצות שאם החריצות שלי מתבזבזת אז זה לא שווה את זה. שתלך לדבר עם עצמה ועם המראה אחרי שתשטוף פנים, היא זעקה במבטה שאעזור לה אך שתקה, הרגשתי מועקה, חרקתי מבין שיניי שתספר לי למה תתגעגע בחיים, מה יחסר לה, וחיכיתי.

ישבתי מולה שעה ארוכה ובלתי נסבלת של שקט, היא פצתה את פיה ואמרה שהיא לא תתגעגע ולא יחסר לה כלום, היא מוכנה לוותר על הכול אבל היא יודעת שאסור לה. ביקשה ממני את הטיוטה לפרידה שלה מהעולם בהקדם האפשרי, כי המונוטוניות של הקיום שלה צורם לה יותר מכל דבר אחר, משכתי בידה כשבאה לצאת מהמשרד זרקתי לכיוונה מבט ואמרתי לה לכתוב את משפט ולהסתכל בו במשך שבוע, ואם תחליט שעדיין אינה יכולה לשאת את העול, אכתוב לה את המכתב ואפילו אתלה לה את החבל. היא שאלה אותי לפשר העניין, כתבתי את על ידה בעדינות-
" אין זמן כמו העכשיו, כדי להחליט לחיות. ההווה הוא הדבר היחיד העומד בין הקבוע ללא ידוע ובגלל זה שווה לחכות, אף פעם לא נדע מה יביא העתיד."

כשהיא יצאה מהמשרד התפללתי חרישית שלא אשמע ממנה יותר, הצעירים של היום מאבדים כל כך עניין בחיים, שקשה לחשוב שהם צריכים להתבגר ולנהל את העולם הזה.
לא כתבתי אף מכתב כבר תקופה ארוכה, אנשים באים ואני לא מספיק לחשוב על אותה בחורה שפשוט לא רצתה, אין לי מוזה, אני רק רוצה להציל אותם, אני רק רוצה שידעו שהעתיד תמיד משתנה. גם הפסיכיאטר חושב שאני צריך לעשות שינוי, ומשום מה אני כבר לא כועס עליו כשהוא שוקל בדעתו שאני צריך להפסיק להיות משיט המעבורת של האנשים שמאסו בחיים.

כשהתיישבתי שוב אל מול המחשב כדי לכתוב את המכתב שלי, רק משפט נחקק לי במוח ורק אותו רשמתי- "תמיד תגיד תודה על העכשיו". חתמתי בקצה ותליתי על הקיר, מולי, כדי שתמיד אדע להסתכל ישר.

והיום, עם קצת יותר שערות אפורות והשקפה חדשה על החיים, אני עדיין כותב מכתבים, אבל אחרים. אנשים נכנסים למשרד ואומרים שהחיים רצים ונמאס להם להתנשף, אז אני כותב להם מכתב ובתוכו אני מספר להם מי אני ומה אני, מה למדתי. אני כותב להם את הסיבות שלי לחיות ואני כותב להם את כל הסיבות שאני רואה, ברחוב, בטלוויזיה, בכל מקום מוצאים סיבות לחיות.