משהו ישן שכתבתי פעם

משהו שכתבתי לפני חצי שנה.. אמור להיות לזה המשך אבל לא המשכתי.. אשמח לתגובות :)

אנחנו יושבים במכונית. יש שתיקה ארוכה, היא לא מפריעה לי. אני בוהה בנוף, ההרים, המרחבים הירוקים הגדולים.. לפתע יד קרה מלטפת את גבי ומעבירה לי צמרמורת קלה "הכל בסדר?" שואל אבי. אני מפנה את מבטי אליו. "כן.." אני אומרת עם חיוך שקרי. "זה בסדר אם קשה לך! רק תגידי, עברה עלייך תקופה באמת קשה!" מזכיר לי. "אני בסדר." אני חוזרת על דברי. "אני רק רוצה שתזכרי שאני תמיד כאן בשבילך!" אומר. "אבא, ברצינות! אני בסדר." אני משקרת. "אוקיי…" ממלמל ומחזיר את ידו אל ההגה. אני מחזירה את מבטי לנוף. חושבת על כל מה שהיינו יכולים לעשות ביחד, אם הוא עדיין היה פה. היינו רוכבים על כל הגבהות ושוחים בנהרות, יכל להיות לנו טוב פה.. זה היה החלום המשותף שלנו.

"תראי אותה.." אמר ג'ייק והצביע על ילדה קטנה, עם שתי צמות בלונדיניות קצרות ועניים כחולות, שהביטה בהתלהבות על הסוסים. "היא מזכירה לי משהיא.." הוא אמר וצחק. "אני זוכרת את זה." הסכמתי צוחקת גם אני. הוא דיבר על הפעם הראשונה שנפגשנו, זה היה לפני ארבע שנים. ג'ייק היה בן ארבע עשרה ואני הייתי בת שתיים עשרה. ג'ייק רכב כבר שנה ואני רק חלמתי על סוסים זה היה יום יפה, לאחת הבנות מהכיתה שלי היה יום הולדת בחוות רכיבה. וכאשר באתי משהוא תפס את מבטי, סוס גבוה בצבע חום כהה, היו לו כמה קטמים לבנים על הרגלים והאף. עמדתי שם, במשך כמה דקות מביטה בסוס בהתפעלות, היה עליו רוכב.. הוא רכב טוב, אבל הייתי עסוקה בסוס יותר מאשר ברוכב. "הוא פשוט חלומי!" אני זוכרת שאמה אמרה "אני יודעת.." מלמלתי. "אין לך בכול מקרה סיכוי איתו!" היא אמרה בעוקצנות. "הוא גדול מאיתנו בשנתיים.. למה הוא צריך איזו ילדה מכוערת שתהייה איתו?!" היא אמרה וצחקה. "מה? דברתי על הסוס.." הסברתי. "מוזרה!" אמרה לחברותיה וכולן צחקו. התעלמתי מהן והמשכתי להסתכל על הסוס החום.
אחרי שנגמרה המסיבה התגנבתי לאורוות הסוסים וחיפשתי את אותו הסוס. מצאתי אותו ומתברר שקוראים לו רעם. "הי!" שמעתי משהו צועק, לרגע נבהלתי ונרתעתי לאחור ואז ראיתי את אותו הנער שרכב על הסוס קודם. "מה את עושה פה?" הוא שאל. "רק רציתי לראות את הסוס.." מלמלתי. "אה.." הוא אמר "את היית הזו שכל המסיבה הסתכלה על הסוס.. נכון?" הוא שאל. הנהנתי להסכמה. "אז מה? את מתעניינת בסוסים?" שאל. הנהנתי שוב. "אם את רוצה ללמוד יש פה חוגי רכיבה, את יכולה לעבוד פה וככה ללמוד בחינם!" אמר בחיוך.
מאז אותו היום, אני וג'ייק מכירים. ועכשיו, אנחנו החברים הכי טובים. רוכבים ביחד ועובדים בחווה.

"הגענו!" אבי מכריז בהקלה. אני מסתכלת על האזור, יפה פה. הרבה ירוק. הבית שלי עומד על גבעה, זה היה בית ישן, הקירות מעץ וכך גם הדלת. הבית קטן אבל השטח גדול. מאחוריו נמצא חוף ים נידח ומסביב הבית יש שטח ירוק גדול. אין באזור הרבה בתים, כך שלכל בית יש שטח גדול. "לכי תראי את הבית.. אני אסתדר!" אבי אומר. "אז אני אקח את ספוטס!" אני אומרת. "עזבי.. אני אקח אתו!" אומר. "טוב" אני נכנעת, יודעת שלא אנצח פה. אני פותחת את דלת העץ הכבדה ומולי מתגלה בית קטן, בסלון מוצבת ספה אחת גדולה בצבע אדום בהיר ושולחן נמוך מעץ. ומול הספה, טלוויזיה ישנה. בחדר ליד נמצא המטבח, יש שם רק מקרר, תנור, כיור ומקרוגל. אני עולה לקומה השניה, מוצאת שם שני חדרי שינה ושרותים. בחדר שינה הראשון יש מיטה זוגית וארון. בחדר השינה השני נמצאת מיטת יחיד וארון יותר קטן. אני יורדת חזרה למתה ויוצאת לגינה דרך דלת הזכוכית השקופה שהייתה בסלון. חוץ מאורווה ושטח גדול של דשא לא היה שם כלום. מאחורי הגינה היה חוף ים עזוב. אני חוזרת לבית ורואה את אבי עם המזוודות האחרונות. "טוב, אני מניח שעכשיו אלך." אומר בעצב. "אבא, אל תדאג! אני אהיה בסדר!" אני מבטיחה שוב. "אני יודע, פשוט קשה לי לחשוב שביתי היחידה גדלה כל כך!" אומר. "אני אהיה בסדר! אני מבטיחה!" אני שוב פעם אומרת. הוא מחייך חיוך עצוב ונאנח "ביי." מחבק אותי ויוצא מהבית. "ביי" אני אומרת וסוגרת את הדלת לוקחת נשימה עמוקה ומעקלת את העובדה שאני גרה לבד. בלי אף אחד. אך זה לא מפריע לי, אני נחושה בדעתי שחלומו של ג'ייק יתגשם דרכי.
אני פורקת את המזוודות שלי ומסדרת את כל הדברים בביתי החדש. כאשר אני מסיימת השעה עשר בלילה. אני הולכת לישון במיטה הזוגית, מקווה להצליח לישון קצת הלילה, בניגוד ללילות קודמים.